בס"ד מוצש"ק בהעלותך
הוד כבוד הגאון ר' שלמה אריאלי שליט"א.
מכתבו ממוצאי חג השבועות הגיעני. בוטה היה כמדקרות חרב. נוקב עד כאב.
לא שהוא היה ממוען אלי, אבל "משום מה" זה קרה, וקראתי אותו יחד עם עוד כמה אלפים ככה"נ – מה שנותן לי את העוז לכתוב לכת"ר בעניין, הגם, שאין אני רואה עצמי כלל בר הכי לדון, בפרט עם גדולים ממני. רגשת הלב מכאיבה, ואין אני רואה דרך אחרת מלבד פשוט להשיח את הדברים כפי שאני חש אותם, וכפי שאני מבין את התחושה הציבורית בנושא.
בתקווה למחילה על עזות הפנים, ובתפילה שלא תצא תקלה מתח"י.
עם הדברים לכשעצמם לא הייתי נכנס לדון, ולו מהטעם הפשוט שברובם הם מקובלים עלי באופן עקרוני. אינני חושב גם, שישנו אי מי מבני התורה האמונים על דרכיה, שחושב – או רשאי לחשוב - אחרת. הנושא הוא ההקשר. החלל הלא ריק, שלתוכו נוצק מכתב כאוב זה. המשמעות הציבורית שלו.
אומר במילים פשוטות: מכתב שכזה, בעיתוי שכזה, עם ניסוחים כגון אלו, משמעותו אחת היא: נקיטת עמדה. עמדה השנויה בוויכוח עמוק – ומשני צדדיו הקיצוניים דווקא של המתרס. המרוחקים. נקיטת עמדה – שהיא סתירה מהותית לעיקרו של מכתב. בהמשך אסביר עצמי יותר.
זאת ועוד: הוא יוצא במקביל לקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב – באותו נושא בדיוק – של הצד הטוען לזכויות על השם המבוקש – "הנרדף". הצד שנזכר לפתע, אחרי ששפך במשך שנתיים )ובעצם הרבה קודם..( בוז וקלס על רבותינו ושלוחיהם, ופעל בכל דרך לרסק את הציבור לשברי שברים - לטעון "כנגד המחלוקת"..
לא זו אף זו: באורח לא פלא, ובעקבות הסמיכות הנ"ל, המכתב כבר משמש כעת כחרב ביד רודפי ומבזי גדו"י הידועים, בניסיון שפל להציג את רבותינו כמחרחרי ריב, וככאלו שגוררים את הציבור כולו לאבדון. פעולות התגוננות שגדו"י עצמם עומדים מאחוריהן, ואשר תכליתן היא הרחקה מדרכם ומשיטתם של אלו, הופכות במחי מכתב נרגש לפסולות ומאוסות מכל וכל. ולא היא.
והחמורה מכולן: עושים הם כעת שימוש בדברים, בכדי להצדיק את דרכם כולה, ולטעון כביכול כת"ר )ואחיו הגאון ר' אשר שליט"א( גם הם במצדדים עימם, ואף מביאים עדויות אפילו בעניין ההצבעה וכו'. לא שאני מאמין לדברים, ואינני חושד ח"ו את כת"ר בכזה חוסר הגינות לכתוב ב"ניטראליות" כאשר אין הדבר כן, אבל את הדברים מוכרחים לומר: כך זה מוצג בציבור, ואין כל טעם להתעלם מכך.
מתנצל מאוד על הנימה החריפה, אבל אנסה להסביר:
ראשית לרקע העובדתי ולאופן בו הציבור רואה אותו, ואח"כ אשתדל להסביר מה בדיוק כאב לי בדברי כת"ר. אשתדל לקצר, כי חוששני לנפשו העדינה של כת"ר, ולסלידתו הטבעית מהעסק בזה. אבל ההכרח לא יגונה.
על הפרק עומד כעת כדגל ראשי, עניין "ההפרדה". ישנם עוד נושאים, אבל הוא זה שהעלה על השולחן את עניין ה"רדיפות", כפי שמכנים אותו ה"נרדפים". ציבורית, מובן היטב מהו ההקשר של מכתב כגון זה, ובפרט כאשר הוא מגיע מכיוון כת"ר.
בעיקרו, עצם הרעיון מוכוון ע"י גדו"י עצמם, באופן בלתי ניתן להכחשה. הגר"ח נוקט עמדה חריפה מאוד בנושא, ואילו הגראי"ל עצמו מעדיף לתת "צ'אנס" לפתרונות בכל דרך שהיא, אבל גם הוא דעתו נחרצת: אין שום מקום להמשך "דו קיום" במחנה פנימה, עם קבוצה ששמה לה למטרה את השלילה. את הפגיעה בלגיטימיות של כל המסגרת והתנהלותה. זה פשוט בלתי אפשרי.
לא ייתכן, שציבור שלם ייאלץ להיחשף ולחיות באופן יומיומי, עם תעמולה בדבר רבותיו המזרוחניקים, הכופרים, הסניליים, המשת"פים עם השלטונות, השבויים בידי החצר, ושאר דיבורי "קנאות" ו"השקפה" המקובלים במחוזותיהם דבר יום ביומו. מצטער על אי הנעימות למשמע הדברים. אכן.. מדובר במפגע הדורש הרחקה...
והאמת היא, שמי שמודע לעומק והיקף הבעיה, לא רואה שום צורך בהסברה בעניין. עובדה היא, שבלי שום "מכתב" ושאר עזרים "מפלגתיים", ואפילו ללא סיוע של העיתון המפלגתי, הגוף העצמאי שנקרא "הוועד למען כבוד רבותינו", הצליח לזעזע את אמות הסיפים של כל המערכת, ויצר הרתעה חזקה מאוד בעניין, באופן שנראה אפילו משונה..
- אבל לא. זה לגמרי לא משונה, ותגובתו של הציבור הוכיחה. אפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, אולי, אבל מגיע השלב בו מתבונן הציבור למציאות בעיניים, ומבין את אשר לפניו. עידן התמימות וההיתממות עבר. עבור רוב הציבור שמכיר ויודע את המתרחש בשטח, הדברים מתקבלים בהבנה ובתחושה שזו האפשרות היחידה. בלית ברירה. המציאות בשטח היא, כי גם לו לא היה "גוף" מאורגן שכזה, המידע היה זורם, והמשמעות הייתה זהה. אולי אפילו חריפה יותר. ישנן ישיבות ש"הוכשרו", ובמצב עניינים רגיל, ללא יד מאורגנת, הן היו ניזוקות ללא תקנה...
מבין שיטי מכתבו, ניכר בכת"ר שאיננו מעורה כ"כ בנעשה )ולמעליותא..(, אבל ההכרח לא יגונה. בהמשך אצרף למכתב זה נספחים, שיאירו מעט על עולמם האפל של מכי רבותינו בסתר ובגלוי. הנושא איננו קשור כלל לשאלה של "דבר אחד לדור", מול "בית שמאי ובית הלל". מדובר במערכת שכל תכליתה היא ניגוח וביזוי של רבותינו, באופן הפשוט ביותר של ההגדרה. מלבד ההשמצות המתוחכמות יותר לאורך השנתיים בעיתון, מדובר בעשרות עשרות "קונטרסים" של נאצה ושקרים, ביזוי, קלס וליצנות, ובעיקר הפצת שנאה בלתי כבושה לרבותינו ולכל הנלווים עליהם. בכל דרך שהיא. בארץ ובעולם כולו.
מאז נלקחה השליטה מאנשים אלו, הכל הותר. שקרים וליצנות מגדולי עולם, הם לחם חוקם, באופן מבהיל. לא מדובר במשהו שהוא בשוליים. זהו שיגם ושיחם של רובא דרובא מהמשתייכים לקבוצה, ומראשיה. וכמפורסם שאחד מהם אף פער את פיו בחוצפה נוראה ובשקרים גלויים ברבים, ולא קיבל שום 'נזיפה'. להיפך.. הדברים מועברים מפה לאוזן, מקו נייעס אחד למשנהו, ומתפוצת "מיילים" זו לאחרת. הם מגיעים לכל פינה, ואין מי שחסין מפניהם, אא"כ יטמון ראשו עמוק עמוק בין דפי הגמרא, וכולי האי ואולי..
בכוללים מסוימים בהם הם מצויים יותר, נוצר מצב בו ישנה קבוצה מגובשת של כאלו ש"טוחנים" כבר שנתיים את הנושא, מבלי מנוח. קבוצה קטנה, אבל כזו שהיזיקה מצוי. הם רואים שליחות לעצמם "להציל את הדור מסכנת הגראי"ל", ושופכים את מררתם על כל מי ששתי אוזניים פנויות )מן החכמה..( לו. ויש מן התמימים שנסחפים, וקול דמיהם ודמי משפחותיהם זועקים מן התהום.
הורים לא מאמינים שזה קורה להם. בתמימות הם שלחו את הילד לקבל תורה מפי הרב, והוא חוזר הביתה עם "זמירות" באשר לרבותיהם שלהם. של הוריו מולידיו.
בחורים צעירים, ילדים ממש, מוסתים כנגד הוריהם ודרך חינוכם באופן מבהיל, שאם לא באזני שמעתי, לא הייתי מאמין. בחור צעיר, שאימו מתחננת אליו שיתייצב בלשכת הגיוס ומתארת לו את לילותיה הטרופים מדאגה, יכול לומר לאימו את המשפט האווילי הבא: "אם האמא שלי לא מסוגלת להיות חנה, זה לא אומר שאני לא יכול להיות אחד משבעת בניה".. ולא מדובר בגאון גדול שיכול היה לחשוב על "חכמה" זו מעצמו. מישהו תידרך אותו. ר"מ בישיבתו, ישיבה ידועה...1
1 ויש בנו"ע להביא את סיומו המגוחך של הסיפור ,כאשר האם בחכמת נשים דידה ,חיכתה עד ערב החג , וקנתה ל'תכשיט 'מלתחה שלמה :חולצות ,עניבה ,חליפה ,נעליים ,כובע ,וכו' – ובתנאי שישמע לדבריה .והכל על מקומו בא בשלום...
המשך המצב הקיים איננו אופציה. כל בר דעת מבין זאת. קול זעקת הציבור בא לפני רבותינו, העדויות הרבות מספור הונחו על השולחן, ודעתם נאמרה בפירוש. לא מדובר ברדיפה, אלא בהתגוננות. התגוננות נחוצה. אינני חושב שכת"ר כופר בלגיטימיות שלה.
אקדים משהו, לפני הקטע הבא:
הא פשיטא, ש"קריאה לשלום ולאחדות", איננה יכולה שתבוא מכיוון מי שהחזיק במחלוקת, עשה )ועושה( ככל אשר לאל ידו בכדי לתדלק אותה, ולא הרפה ממנה, כל עוד שחשב להפיק ממנה רווח קטנוני פוליטי זה או אחר. מי שהלך ופילג את הציבור ביודעין, וריסק את כל המערך הציבורי שאיגד את הציבור תחת מטריה אחת, איננו יכול פתאום – כעת, כאשר הוא מועמד במקומו הראוי לו – לדרוש לפתע "שלום".. ידמה הוא, ובצדק, לאותם מחבלים הזועקים בקולות ניחרים "שלום", בעת שהמטוסים כותשים את בתיהם...
זו תובנה ציבורית פשוטה, אבל גם מוסרית. שלום לא יכול שיהא מיוסד על אותה נקודת מבט צרה ואישית, 'כדאייניקית', בה אני מוכן ל"שלום", רק כאשר זה מתאים לי. זו סתירה בעצם. שלום מהותו השלמה. שלמות מתוך התאחדות עם האחר, וחלילה לא בבחינת "לשלום יבקש נפרד"...
בנקודה בסיסית זו, מצאתי עצמי נבוך עד מאוד למקרא מכתבו הנוקב. הניסוחים לא מותירים הרבה מקום לפרשנות; "רודפים", מול "נרדפים"? "מושחתים ורקובים כבהמות השדה"? האם בכלל שייך בכגון דא "רדיפה"? וכי דמו של הורה שבנו ימרוד בו, סמוק פחות מדמו של אותו ראש ישיבה שעצם עיניים, במכוון או שלא, ממה שמתרחש בחצרו הקדמית? מישהו שקל את הדברים במשפט?
הכיצד זה דורש כת"ר מציבור שרואה יום יום כבלע את הקודש, ששומע חרפת רבותיו קדושי עליון, מפי בזויי עם וחדלי אנוש, שימשיכו להפטיר כדאשתקד? האם חוסר תגובה היא אפשרות לגיטימית במצב זה? כיצד צריך להיות היחס הציבורי למסיתים אלו? אם יש שחם ליבם )וביודעי קאמינא - עד כמה שהאדם יראה לעיניים - שיש כמה וכמה שפועלים בעניין לש"ש, ומתוך חרדה עמוקה שלא להזיק חלילה יותר מהנצרך( ועושים מעשה לגיטימי להרחיק מעלינו חרפה זו, האם ראוי להוקיע אותם בביזוי שכזה?
"משיחיות"?? מהיכן בכלל הגיע המושג הזה לתוך שיח העוסק בעיקר היסודי של הנהגה יהודית בסיסית? האם "על כן יכבדו עבדי הש"י את חכמי התורה לכבוד הש"י. ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא" – זו "משיחיות"? האם ה"קונע" – עמוד הקלון, עליו הוקיעו בכל עיירה מתפוצות ישראל את מי שהעז לבזות את הרב )גם כאשר המבזה היה "בן תורה"..(, גם הוא בשם "משיחיות" יכונה??
אשאל חריף יותר, ובלשון המושאלת מהגמ' הנוראה ביומא כ"ג: האם חלילה מצטיירת כאן בחינה דומה למאמרם "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא"?!.. ודי בזה לחכם ומבין מדעתו כגון כת"ר, וכפל מחילה אם החרפתי.
כת"ר הזכיר את מעשה דבר קמצא שהיה רשע ומסור ואעפי"כ חרב הבית בשל הלבנת פניו. אמת. הלבינו את פניו בלא הצדקה )לכאו'(, ועל כך נחתם דינם. אבל הרי אחר שהוכיח סופו על רשעתו, תולה ר' יוחנן שם בגמ' את החורבן דווקא בענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס, וכפי שפירש"י שם: "סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו". כאשר היה צורך, אזי דווקא הסבלנות היא המגונה..
כת"ר מצטט את דבריו הנוראים של הרמב"ם בצוואתו בגנות המחלוקת, אלא שיש שם הדגשה מאוד ברורה וחריפה: "וגם אל כל שאר בשרכם אהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם." כן, הרמב"ם מטיף בפירוש ל"הפרדה".. הוא אפילו "משתמש" בלשון המפורסמת ממכתבו הידוע של הגר"ח בעניין. הלשון התורתית מפר' קורח המוכרת לכולנו...
"מחלוקת", איננה פסולה בכל מצב, בדיוק כפי ש"שלום", איננו כשר בכל מצב. לא כל "מחלוקת", היא אכן כזו, בדיוק כפי שלא כל מה שמדמה להחשב כ"שלום", הוא אכן כזה. ייתכן שה"שלום" הוא רק בבחינת "וכי אדבר", אך בעצם "המה למלחמה" – כי לשם זה מוביל בסופו של דבר...
נוצר הרושם, שמתוך אולי חוסר ידיעה בנעשה, ובעיקר מתוך מיעוט הכרת אופי הנפשות הפועלות, ישנם שאינם מבינים, ואף עומדים נדהמים, אל מול ההתרחשויות הציבוריות ה"לא אסתטיות" בלשון המעטה, וישנם שמתוך עדינות נפשם הטבעית, אינם מסוגלים בכגון דא – גם אם העובדות כן ידועות להם. הצה"ש שבהם, ששניהם בסכנה גדולה ליפול ב"נוראה המכשלה ורבת הפוקה", ולהפך הרודף לנרדף, כמבואר בחזו"א אמו"ב פ"ג.
השתדלתי לקצר וכנ"ל, ולא פירטתי אפילו מקצת מן הזוועה האמיתית המתחוללת במחנה. הזוועה איננה בהכרח במישור החיצוני השטחי של מה שמכונה במכתבו של כת"ר כ"רדיפות", אלא במה שמכונה – בטעות, לענ"ד - בלשונו, כ"טעמים להצדיק הרדיפות". בטעות – כיוון שהם הם הרודפים האמיתיים. של כולנו. מחריבי היסודות הכי קיומיים שלנו.
רובא דרובא של הציבור, הבין כבר מזמן, כי אין מדובר כלל במלחמה על "הנהגת הדור", אלא במלחמה על הדור עצמו. הדור שנהרס ע"י אותם שהחליטו, בזדון לב של "גם לי גם לך לא יהיה", שאם אין השליטה בידם, הרי שעדיף שלא תהיה בידיו של אף אחד. שייהרס הכל, ובלבד שלא יתקיים ביד האחר.
זו מלחמת קיום הכרחית. העובדה שבשלב מסוים נראה כאילו מדובר כאן בצד נרדף, היא מצג שווא בלבד. נדרשת הכרה אמיתית של המצב בשטח, ולא רק בפן הציבורי הרשמי שלו. העובדה שיש מהם המיתממים כל העת ש"איננו פוגעים בגדו"י", לא בהכרח מעידה על אמיתות הדברים בפועל. צירפתי מעט דוגמאות, אבל רק כדי לסבר את האוזן. המציאות חריפה יותר.
)ישנה נקודה נוספת, אך אין כאן המקום להאריך בה. מעשית וריאלית, הסיכוי האמיתי לשלום, טמון דווקא בהיפרדות מוחלטת, ובהפסקת המעורבות של אי מי מהצדדים, במתרחש במחנה היריב. נהרא נהרא ופשטיה – בשלמות. לשם דומני שמכוונים אותנו רבותינו..(
ושוב אבקש את סליחת ומחילת כת"ר אם לא כתבתי בד"א המספקת. אבקש לתלות זאת ברגשת הלב, ולא חלילה בזלזול או כיו"ב.
בכל הכבוד הראוי לגדולי התורה ולעמליה בטהרה
נ. ב. בנימה אישית: ביקשו ממני כמה פעמים להיות מעורב בעניינים כגון אלו, וסירבתי, מתוך חולשת אופי, ומתוך חוסר חשק ורצון להתעמת. פשוט לא הייתי מסוגל לפעול כנגד אנשים שעד אתמול היינו מיודדים ואוהבים זל"ז. זה קשה.. דווקא מתוך כך, יש בי הערכה לכאלו שכן מסוגלים לכך, ולא מתוך מידות רעות. אני מעריך את כנותם עם עצמם, ואת חמימותם בעניינים שאני אישית אולי קר בהם יחסית, אבל עדיין מבין את נחיצותם. אקווה, שהצלחתי מעט להעביר מתחושתי זו...
שלחתי את מכתבי ביד ידידי המוכ"ז, מחמת אותו הטעם. אין בי את העזות הדרושה, בכדי לעמוד ולדון בכגון דא עם גדולים ממני. מצד שני, חשוב היה לי להעביר את התחושה, ולו בבחינת "אשיחה וירווח לי".. אקווה מאוד להבנה.
אם . מעט המספיק למבין דבר . מאוד במידה מוגבלת , ע ש מעט הצצה אל פני הר רף בזה מצ אני כת"ר יראה צורך, אוכל לשלוח יותר בפירוט, למרות המיאוס.
ספח מס' 2
מצ"ב מנשר שהופץ ע"מ לפקוח עיניים עוורות, ומתוכן העובדות המובאות בו, ניתן ללמוד רבות על טיב השיח. מסתבר, שבניגוד למסכת התמימות וגלגול העיניים המקובלים בעיתון הרשמי, הרי שבראיונות לקווי הנייעס )בשם "מסורת ההשקפה", כמובן..(, מרגישים "הנרדפים" מעט משוחררים יותר. פניני ה"קונטרסים" הנ"ל, מתגלגלים על לשונם החריפה, באין מעצור. זוהי הצצה אל המתרחש בזירה הלא רשמית. הזירה האמיתית המשפיעה בשטח, וזו שמפניה בורחים כולנו. בורחים מפני רודפינו.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - במשנת הפלס
זכות הדיבור ל'הפלס' ערש"ק במדבר:
"מה היה חטאו ופשעו של מי שסבל מאותה תקיפה אכזרית? ובכן הרה"ג יחזקאל אריאל שליט"א.. הכיצד מתחוללות לנגד עיננו תופעות מחרידות של רמיסת הזולת וחוסר נכונות להשלים עם העיקרון היסודי של ציות לדעת תורה איש איש כפי הוראת רבותיו עפ"י המושג המקודש של אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
ובכן...
צוהר לעולמן של "שיות תמימות". או: הצצה אל פניהם העדינות של...
"ה – נ – ר – ד – פ – י - ם"
נציג עץ בק"ס יחזקאל אריאל ואחיו יצחק חושפים בראיון1 לציבור:
1 לקו הנייעס (המהדרין).. "הסקופים "מוצ"ש במדבר.
"הגיע הזמן לדבר דברים ברורים"
הרב שטינמן אומר דעות שהם "שינוי בעיקרי הדת ועיקרי האמונה". "אצלנו בביהמ"ד זה אפיקורסות", "הוא לא בעולם הישיבות", "זה גזירת שמד מבפנים! בכח מנסים לשנות את דעותינו"...
)התנצלות כנה מראש על עצם הבאת דברי הבלע בפני הציבור. ההכרח לא יגונה, ודעת לנבון נקל, שאין כאן סרך של התייחסות וחשיבות לעצם דברי הנאצה, המיוסדים על מובאות מכתבי הפלסתר הנפוצים בין אנשי הכת, וכידוע שאתמחו גברי וקמיעי בשקר וסילוף והוצאת דברים מהקשרם (
תמליל מדויק מתוך ההקלטה:
"אנחנו במלחמת דת אמיתית מלחמה רצינית. ואולי אחי חצק'ל התבטא בעדינות אני רוצה להגיד דברים יותר קיצוניים ויותר ברורים והגיע הזמן לדבר עליהם . אין שום ספק שאנחנו כמובן לא
במלחמה פוליטית ולא בשום קרב על שום הנהגה ולא על שום שליטה. יש לנו ויכוח שמנסים לכוף דעות, לכופף את הדעות שלנו, ולשנות לנו בכח עיקרי הדת ועיקרי האמונה וכל מה שחונכנו עליה מרבותינו. זה מתחיל בקרירות ובבדיחות כאלו ואחרים ובשינויי דברים, וזה ממשיך להגדרות בדברים ברורים ושינוי עיקרים . ויהודי יכול להתכופף ולכופף את הידיים ואת הרגליים יכול לכופף את הלב אולי אפילו את הראש, את המח את הדעות יהודי אסור לו ולא יכול לכופף. לא שייך להגיד לנו.. אצלנו בבית מדרש הרמב"ם הוא לא סיני. אצלנו בבית מדרש מי שאומר שהרמב"ם זה סיני הוא לא בעולם הישיבות2 ,הוא לא ישיבישר ,הוא לא שייך לבימ"ד ולחיידר הזה . אצלנו מי שאומר שהנפש החיים טעה3 הוא לא במסורת הישיבות הוא לא במסורת שקבלנו . ואנחנו חוזרים על זה ואנחנו לא נתבייש להגיד את זה .. מי שמקרר באמונה בביאת המשיח זה לא האמונה הפשוטה שקבלנו בשלש עשרה עיקרים של הרמב"ם .אצלנו בבימ" ד זה אפיקורסות וזה דברים בעיקרי הדת . ומנסים בכח לשנות לנו להכניס לנו דברים חדשים שהרב שך טעה וזה טעה וכל מיני בדיחות וכל מיני דברים שדברים שלא שערום אבותינו ולהגיד פרשנות על האבות ולהגיד כל מיני וורטלעך למשל שזבולון בן יעקב פחות חריף מיששכר ולכן הוא עשה ככה ,כל מיני דברים שאסור אפילו לחזור עליהם , יש לנו מאבק אמיתי ,לא שייך
2 יוזכר כי שמועה זו נאמרה בשם מרן החזו"א כצורתה וכלשונה.
3 יוזכר כי הגראי"ל מביא פעמים רבות דברי נפה"ח כיסוד מוסד , אלא ששאל ודן בדבריו כדרכה של תורה ומעולם לא אמר כי טעה .והג"ז מטו משם החזו"א.
4 נ.ב . מתוך משמר הלוי " והוא הביא לכפר סבא את הגאון מופת הדור רבינו האילת השחר שליט" א ומאן דנפח מדיליה נפח רוח של אהבת התורה ושקידתה ללא מיצרים לעלות ולגדול ולצמוח ולפרוח בתורה ויראה , אך ורק "לדבר בם " כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו (וכהביאור הנפלא של הכתב סופר זיע"א שגם הכפתורים והפרחים הנצרכים לתוה"ק לא יהיו מבחוץ ח" ו אלא הכל "ממנה יהיו "מהמנורה הטהורה מהתורה הקדושה לבד)...!
המראיין: את כל פניני התורה והלמדנות שהזכרת אני לא יודע ולכן אני לא כל כך מבין לאיזה כיוון אתה סוחב את זה
"הציבור מבין, הציבור יודע ור' משה מרדכי שולזינגר נ"ע4 היה חוזר על דברים , ואילו היה חי היינו רחוקים הרבה ק"מ מהמצב שאנחנו נמצאים היום .יש כאן מצב שק ורה .. באים ומורטים זקנים על זה שבסך הכל אנחנו רוצים להתעקש על הדעות שקבלנו מהרב שך ..באים בכח לשנות . יהודי צריך לדעת שבכח לא משנים דעות וזה גזירת שמד ,ולא דווקא מבחוץ ,זה גזירת שמד מבפנים בכח מנסים לשנות את דעותינו יהודי לא מכופף דעות נקודה .ועל זה נאבקים ולא שייך לשנות ואנחנו שמחים לקבל מכות על זה אין שום ספק בזה . אנחנו גאים בזה ואנחנו חזקים בזה ונמשיך להיות חזקים בזה ואני לא חושב שאח שלי חצקל שאתנו חלש בעניין ולא אף אחד מהמשפחה.
המראיין: הרב יחזקאל שנמצא אתנו אני רוצה לשאול אותך מנקודת מבטך...
ידע כל הורה החרד לחינוך בניו ובנותיו, ביד מי הוא מפקיד אותם, ומה הם הסכנות האורבות להם מצד חלק מאלו המבקשים את אמונו להפקדת אוצרו היקר בידם
לבל נהיה מהצועקים על העבר!!
הוד כבוד הגאון ר' שלמה אריאלי שליט"א.
מכתבו ממוצאי חג השבועות הגיעני. בוטה היה כמדקרות חרב. נוקב עד כאב.
לא שהוא היה ממוען אלי, אבל "משום מה" זה קרה, וקראתי אותו יחד עם עוד כמה אלפים ככה"נ – מה שנותן לי את העוז לכתוב לכת"ר בעניין, הגם, שאין אני רואה עצמי כלל בר הכי לדון, בפרט עם גדולים ממני. רגשת הלב מכאיבה, ואין אני רואה דרך אחרת מלבד פשוט להשיח את הדברים כפי שאני חש אותם, וכפי שאני מבין את התחושה הציבורית בנושא.
בתקווה למחילה על עזות הפנים, ובתפילה שלא תצא תקלה מתח"י.
עם הדברים לכשעצמם לא הייתי נכנס לדון, ולו מהטעם הפשוט שברובם הם מקובלים עלי באופן עקרוני. אינני חושב גם, שישנו אי מי מבני התורה האמונים על דרכיה, שחושב – או רשאי לחשוב - אחרת. הנושא הוא ההקשר. החלל הלא ריק, שלתוכו נוצק מכתב כאוב זה. המשמעות הציבורית שלו.
אומר במילים פשוטות: מכתב שכזה, בעיתוי שכזה, עם ניסוחים כגון אלו, משמעותו אחת היא: נקיטת עמדה. עמדה השנויה בוויכוח עמוק – ומשני צדדיו הקיצוניים דווקא של המתרס. המרוחקים. נקיטת עמדה – שהיא סתירה מהותית לעיקרו של מכתב. בהמשך אסביר עצמי יותר.
זאת ועוד: הוא יוצא במקביל לקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב – באותו נושא בדיוק – של הצד הטוען לזכויות על השם המבוקש – "הנרדף". הצד שנזכר לפתע, אחרי ששפך במשך שנתיים )ובעצם הרבה קודם..( בוז וקלס על רבותינו ושלוחיהם, ופעל בכל דרך לרסק את הציבור לשברי שברים - לטעון "כנגד המחלוקת"..
לא זו אף זו: באורח לא פלא, ובעקבות הסמיכות הנ"ל, המכתב כבר משמש כעת כחרב ביד רודפי ומבזי גדו"י הידועים, בניסיון שפל להציג את רבותינו כמחרחרי ריב, וככאלו שגוררים את הציבור כולו לאבדון. פעולות התגוננות שגדו"י עצמם עומדים מאחוריהן, ואשר תכליתן היא הרחקה מדרכם ומשיטתם של אלו, הופכות במחי מכתב נרגש לפסולות ומאוסות מכל וכל. ולא היא.
והחמורה מכולן: עושים הם כעת שימוש בדברים, בכדי להצדיק את דרכם כולה, ולטעון כביכול כת"ר )ואחיו הגאון ר' אשר שליט"א( גם הם במצדדים עימם, ואף מביאים עדויות אפילו בעניין ההצבעה וכו'. לא שאני מאמין לדברים, ואינני חושד ח"ו את כת"ר בכזה חוסר הגינות לכתוב ב"ניטראליות" כאשר אין הדבר כן, אבל את הדברים מוכרחים לומר: כך זה מוצג בציבור, ואין כל טעם להתעלם מכך.
מתנצל מאוד על הנימה החריפה, אבל אנסה להסביר:
ראשית לרקע העובדתי ולאופן בו הציבור רואה אותו, ואח"כ אשתדל להסביר מה בדיוק כאב לי בדברי כת"ר. אשתדל לקצר, כי חוששני לנפשו העדינה של כת"ר, ולסלידתו הטבעית מהעסק בזה. אבל ההכרח לא יגונה.
על הפרק עומד כעת כדגל ראשי, עניין "ההפרדה". ישנם עוד נושאים, אבל הוא זה שהעלה על השולחן את עניין ה"רדיפות", כפי שמכנים אותו ה"נרדפים". ציבורית, מובן היטב מהו ההקשר של מכתב כגון זה, ובפרט כאשר הוא מגיע מכיוון כת"ר.
בעיקרו, עצם הרעיון מוכוון ע"י גדו"י עצמם, באופן בלתי ניתן להכחשה. הגר"ח נוקט עמדה חריפה מאוד בנושא, ואילו הגראי"ל עצמו מעדיף לתת "צ'אנס" לפתרונות בכל דרך שהיא, אבל גם הוא דעתו נחרצת: אין שום מקום להמשך "דו קיום" במחנה פנימה, עם קבוצה ששמה לה למטרה את השלילה. את הפגיעה בלגיטימיות של כל המסגרת והתנהלותה. זה פשוט בלתי אפשרי.
לא ייתכן, שציבור שלם ייאלץ להיחשף ולחיות באופן יומיומי, עם תעמולה בדבר רבותיו המזרוחניקים, הכופרים, הסניליים, המשת"פים עם השלטונות, השבויים בידי החצר, ושאר דיבורי "קנאות" ו"השקפה" המקובלים במחוזותיהם דבר יום ביומו. מצטער על אי הנעימות למשמע הדברים. אכן.. מדובר במפגע הדורש הרחקה...
והאמת היא, שמי שמודע לעומק והיקף הבעיה, לא רואה שום צורך בהסברה בעניין. עובדה היא, שבלי שום "מכתב" ושאר עזרים "מפלגתיים", ואפילו ללא סיוע של העיתון המפלגתי, הגוף העצמאי שנקרא "הוועד למען כבוד רבותינו", הצליח לזעזע את אמות הסיפים של כל המערכת, ויצר הרתעה חזקה מאוד בעניין, באופן שנראה אפילו משונה..
- אבל לא. זה לגמרי לא משונה, ותגובתו של הציבור הוכיחה. אפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, אולי, אבל מגיע השלב בו מתבונן הציבור למציאות בעיניים, ומבין את אשר לפניו. עידן התמימות וההיתממות עבר. עבור רוב הציבור שמכיר ויודע את המתרחש בשטח, הדברים מתקבלים בהבנה ובתחושה שזו האפשרות היחידה. בלית ברירה. המציאות בשטח היא, כי גם לו לא היה "גוף" מאורגן שכזה, המידע היה זורם, והמשמעות הייתה זהה. אולי אפילו חריפה יותר. ישנן ישיבות ש"הוכשרו", ובמצב עניינים רגיל, ללא יד מאורגנת, הן היו ניזוקות ללא תקנה...
מבין שיטי מכתבו, ניכר בכת"ר שאיננו מעורה כ"כ בנעשה )ולמעליותא..(, אבל ההכרח לא יגונה. בהמשך אצרף למכתב זה נספחים, שיאירו מעט על עולמם האפל של מכי רבותינו בסתר ובגלוי. הנושא איננו קשור כלל לשאלה של "דבר אחד לדור", מול "בית שמאי ובית הלל". מדובר במערכת שכל תכליתה היא ניגוח וביזוי של רבותינו, באופן הפשוט ביותר של ההגדרה. מלבד ההשמצות המתוחכמות יותר לאורך השנתיים בעיתון, מדובר בעשרות עשרות "קונטרסים" של נאצה ושקרים, ביזוי, קלס וליצנות, ובעיקר הפצת שנאה בלתי כבושה לרבותינו ולכל הנלווים עליהם. בכל דרך שהיא. בארץ ובעולם כולו.
מאז נלקחה השליטה מאנשים אלו, הכל הותר. שקרים וליצנות מגדולי עולם, הם לחם חוקם, באופן מבהיל. לא מדובר במשהו שהוא בשוליים. זהו שיגם ושיחם של רובא דרובא מהמשתייכים לקבוצה, ומראשיה. וכמפורסם שאחד מהם אף פער את פיו בחוצפה נוראה ובשקרים גלויים ברבים, ולא קיבל שום 'נזיפה'. להיפך.. הדברים מועברים מפה לאוזן, מקו נייעס אחד למשנהו, ומתפוצת "מיילים" זו לאחרת. הם מגיעים לכל פינה, ואין מי שחסין מפניהם, אא"כ יטמון ראשו עמוק עמוק בין דפי הגמרא, וכולי האי ואולי..
בכוללים מסוימים בהם הם מצויים יותר, נוצר מצב בו ישנה קבוצה מגובשת של כאלו ש"טוחנים" כבר שנתיים את הנושא, מבלי מנוח. קבוצה קטנה, אבל כזו שהיזיקה מצוי. הם רואים שליחות לעצמם "להציל את הדור מסכנת הגראי"ל", ושופכים את מררתם על כל מי ששתי אוזניים פנויות )מן החכמה..( לו. ויש מן התמימים שנסחפים, וקול דמיהם ודמי משפחותיהם זועקים מן התהום.
הורים לא מאמינים שזה קורה להם. בתמימות הם שלחו את הילד לקבל תורה מפי הרב, והוא חוזר הביתה עם "זמירות" באשר לרבותיהם שלהם. של הוריו מולידיו.
בחורים צעירים, ילדים ממש, מוסתים כנגד הוריהם ודרך חינוכם באופן מבהיל, שאם לא באזני שמעתי, לא הייתי מאמין. בחור צעיר, שאימו מתחננת אליו שיתייצב בלשכת הגיוס ומתארת לו את לילותיה הטרופים מדאגה, יכול לומר לאימו את המשפט האווילי הבא: "אם האמא שלי לא מסוגלת להיות חנה, זה לא אומר שאני לא יכול להיות אחד משבעת בניה".. ולא מדובר בגאון גדול שיכול היה לחשוב על "חכמה" זו מעצמו. מישהו תידרך אותו. ר"מ בישיבתו, ישיבה ידועה...1
1 ויש בנו"ע להביא את סיומו המגוחך של הסיפור ,כאשר האם בחכמת נשים דידה ,חיכתה עד ערב החג , וקנתה ל'תכשיט 'מלתחה שלמה :חולצות ,עניבה ,חליפה ,נעליים ,כובע ,וכו' – ובתנאי שישמע לדבריה .והכל על מקומו בא בשלום...
המשך המצב הקיים איננו אופציה. כל בר דעת מבין זאת. קול זעקת הציבור בא לפני רבותינו, העדויות הרבות מספור הונחו על השולחן, ודעתם נאמרה בפירוש. לא מדובר ברדיפה, אלא בהתגוננות. התגוננות נחוצה. אינני חושב שכת"ר כופר בלגיטימיות שלה.
אקדים משהו, לפני הקטע הבא:
הא פשיטא, ש"קריאה לשלום ולאחדות", איננה יכולה שתבוא מכיוון מי שהחזיק במחלוקת, עשה )ועושה( ככל אשר לאל ידו בכדי לתדלק אותה, ולא הרפה ממנה, כל עוד שחשב להפיק ממנה רווח קטנוני פוליטי זה או אחר. מי שהלך ופילג את הציבור ביודעין, וריסק את כל המערך הציבורי שאיגד את הציבור תחת מטריה אחת, איננו יכול פתאום – כעת, כאשר הוא מועמד במקומו הראוי לו – לדרוש לפתע "שלום".. ידמה הוא, ובצדק, לאותם מחבלים הזועקים בקולות ניחרים "שלום", בעת שהמטוסים כותשים את בתיהם...
זו תובנה ציבורית פשוטה, אבל גם מוסרית. שלום לא יכול שיהא מיוסד על אותה נקודת מבט צרה ואישית, 'כדאייניקית', בה אני מוכן ל"שלום", רק כאשר זה מתאים לי. זו סתירה בעצם. שלום מהותו השלמה. שלמות מתוך התאחדות עם האחר, וחלילה לא בבחינת "לשלום יבקש נפרד"...
בנקודה בסיסית זו, מצאתי עצמי נבוך עד מאוד למקרא מכתבו הנוקב. הניסוחים לא מותירים הרבה מקום לפרשנות; "רודפים", מול "נרדפים"? "מושחתים ורקובים כבהמות השדה"? האם בכלל שייך בכגון דא "רדיפה"? וכי דמו של הורה שבנו ימרוד בו, סמוק פחות מדמו של אותו ראש ישיבה שעצם עיניים, במכוון או שלא, ממה שמתרחש בחצרו הקדמית? מישהו שקל את הדברים במשפט?
הכיצד זה דורש כת"ר מציבור שרואה יום יום כבלע את הקודש, ששומע חרפת רבותיו קדושי עליון, מפי בזויי עם וחדלי אנוש, שימשיכו להפטיר כדאשתקד? האם חוסר תגובה היא אפשרות לגיטימית במצב זה? כיצד צריך להיות היחס הציבורי למסיתים אלו? אם יש שחם ליבם )וביודעי קאמינא - עד כמה שהאדם יראה לעיניים - שיש כמה וכמה שפועלים בעניין לש"ש, ומתוך חרדה עמוקה שלא להזיק חלילה יותר מהנצרך( ועושים מעשה לגיטימי להרחיק מעלינו חרפה זו, האם ראוי להוקיע אותם בביזוי שכזה?
"משיחיות"?? מהיכן בכלל הגיע המושג הזה לתוך שיח העוסק בעיקר היסודי של הנהגה יהודית בסיסית? האם "על כן יכבדו עבדי הש"י את חכמי התורה לכבוד הש"י. ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא" – זו "משיחיות"? האם ה"קונע" – עמוד הקלון, עליו הוקיעו בכל עיירה מתפוצות ישראל את מי שהעז לבזות את הרב )גם כאשר המבזה היה "בן תורה"..(, גם הוא בשם "משיחיות" יכונה??
אשאל חריף יותר, ובלשון המושאלת מהגמ' הנוראה ביומא כ"ג: האם חלילה מצטיירת כאן בחינה דומה למאמרם "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא"?!.. ודי בזה לחכם ומבין מדעתו כגון כת"ר, וכפל מחילה אם החרפתי.
כת"ר הזכיר את מעשה דבר קמצא שהיה רשע ומסור ואעפי"כ חרב הבית בשל הלבנת פניו. אמת. הלבינו את פניו בלא הצדקה )לכאו'(, ועל כך נחתם דינם. אבל הרי אחר שהוכיח סופו על רשעתו, תולה ר' יוחנן שם בגמ' את החורבן דווקא בענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס, וכפי שפירש"י שם: "סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו". כאשר היה צורך, אזי דווקא הסבלנות היא המגונה..
כת"ר מצטט את דבריו הנוראים של הרמב"ם בצוואתו בגנות המחלוקת, אלא שיש שם הדגשה מאוד ברורה וחריפה: "וגם אל כל שאר בשרכם אהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם." כן, הרמב"ם מטיף בפירוש ל"הפרדה".. הוא אפילו "משתמש" בלשון המפורסמת ממכתבו הידוע של הגר"ח בעניין. הלשון התורתית מפר' קורח המוכרת לכולנו...
"מחלוקת", איננה פסולה בכל מצב, בדיוק כפי ש"שלום", איננו כשר בכל מצב. לא כל "מחלוקת", היא אכן כזו, בדיוק כפי שלא כל מה שמדמה להחשב כ"שלום", הוא אכן כזה. ייתכן שה"שלום" הוא רק בבחינת "וכי אדבר", אך בעצם "המה למלחמה" – כי לשם זה מוביל בסופו של דבר...
נוצר הרושם, שמתוך אולי חוסר ידיעה בנעשה, ובעיקר מתוך מיעוט הכרת אופי הנפשות הפועלות, ישנם שאינם מבינים, ואף עומדים נדהמים, אל מול ההתרחשויות הציבוריות ה"לא אסתטיות" בלשון המעטה, וישנם שמתוך עדינות נפשם הטבעית, אינם מסוגלים בכגון דא – גם אם העובדות כן ידועות להם. הצה"ש שבהם, ששניהם בסכנה גדולה ליפול ב"נוראה המכשלה ורבת הפוקה", ולהפך הרודף לנרדף, כמבואר בחזו"א אמו"ב פ"ג.
השתדלתי לקצר וכנ"ל, ולא פירטתי אפילו מקצת מן הזוועה האמיתית המתחוללת במחנה. הזוועה איננה בהכרח במישור החיצוני השטחי של מה שמכונה במכתבו של כת"ר כ"רדיפות", אלא במה שמכונה – בטעות, לענ"ד - בלשונו, כ"טעמים להצדיק הרדיפות". בטעות – כיוון שהם הם הרודפים האמיתיים. של כולנו. מחריבי היסודות הכי קיומיים שלנו.
רובא דרובא של הציבור, הבין כבר מזמן, כי אין מדובר כלל במלחמה על "הנהגת הדור", אלא במלחמה על הדור עצמו. הדור שנהרס ע"י אותם שהחליטו, בזדון לב של "גם לי גם לך לא יהיה", שאם אין השליטה בידם, הרי שעדיף שלא תהיה בידיו של אף אחד. שייהרס הכל, ובלבד שלא יתקיים ביד האחר.
זו מלחמת קיום הכרחית. העובדה שבשלב מסוים נראה כאילו מדובר כאן בצד נרדף, היא מצג שווא בלבד. נדרשת הכרה אמיתית של המצב בשטח, ולא רק בפן הציבורי הרשמי שלו. העובדה שיש מהם המיתממים כל העת ש"איננו פוגעים בגדו"י", לא בהכרח מעידה על אמיתות הדברים בפועל. צירפתי מעט דוגמאות, אבל רק כדי לסבר את האוזן. המציאות חריפה יותר.
)ישנה נקודה נוספת, אך אין כאן המקום להאריך בה. מעשית וריאלית, הסיכוי האמיתי לשלום, טמון דווקא בהיפרדות מוחלטת, ובהפסקת המעורבות של אי מי מהצדדים, במתרחש במחנה היריב. נהרא נהרא ופשטיה – בשלמות. לשם דומני שמכוונים אותנו רבותינו..(
ושוב אבקש את סליחת ומחילת כת"ר אם לא כתבתי בד"א המספקת. אבקש לתלות זאת ברגשת הלב, ולא חלילה בזלזול או כיו"ב.
בכל הכבוד הראוי לגדולי התורה ולעמליה בטהרה
נ. ב. בנימה אישית: ביקשו ממני כמה פעמים להיות מעורב בעניינים כגון אלו, וסירבתי, מתוך חולשת אופי, ומתוך חוסר חשק ורצון להתעמת. פשוט לא הייתי מסוגל לפעול כנגד אנשים שעד אתמול היינו מיודדים ואוהבים זל"ז. זה קשה.. דווקא מתוך כך, יש בי הערכה לכאלו שכן מסוגלים לכך, ולא מתוך מידות רעות. אני מעריך את כנותם עם עצמם, ואת חמימותם בעניינים שאני אישית אולי קר בהם יחסית, אבל עדיין מבין את נחיצותם. אקווה, שהצלחתי מעט להעביר מתחושתי זו...
שלחתי את מכתבי ביד ידידי המוכ"ז, מחמת אותו הטעם. אין בי את העזות הדרושה, בכדי לעמוד ולדון בכגון דא עם גדולים ממני. מצד שני, חשוב היה לי להעביר את התחושה, ולו בבחינת "אשיחה וירווח לי".. אקווה מאוד להבנה.
אם . מעט המספיק למבין דבר . מאוד במידה מוגבלת , ע ש מעט הצצה אל פני הר רף בזה מצ אני כת"ר יראה צורך, אוכל לשלוח יותר בפירוט, למרות המיאוס.
ספח מס' 2
מצ"ב מנשר שהופץ ע"מ לפקוח עיניים עוורות, ומתוכן העובדות המובאות בו, ניתן ללמוד רבות על טיב השיח. מסתבר, שבניגוד למסכת התמימות וגלגול העיניים המקובלים בעיתון הרשמי, הרי שבראיונות לקווי הנייעס )בשם "מסורת ההשקפה", כמובן..(, מרגישים "הנרדפים" מעט משוחררים יותר. פניני ה"קונטרסים" הנ"ל, מתגלגלים על לשונם החריפה, באין מעצור. זוהי הצצה אל המתרחש בזירה הלא רשמית. הזירה האמיתית המשפיעה בשטח, וזו שמפניה בורחים כולנו. בורחים מפני רודפינו.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - במשנת הפלס
זכות הדיבור ל'הפלס' ערש"ק במדבר:
"מה היה חטאו ופשעו של מי שסבל מאותה תקיפה אכזרית? ובכן הרה"ג יחזקאל אריאל שליט"א.. הכיצד מתחוללות לנגד עיננו תופעות מחרידות של רמיסת הזולת וחוסר נכונות להשלים עם העיקרון היסודי של ציות לדעת תורה איש איש כפי הוראת רבותיו עפ"י המושג המקודש של אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
ובכן...
צוהר לעולמן של "שיות תמימות". או: הצצה אל פניהם העדינות של...
"ה – נ – ר – ד – פ – י - ם"
נציג עץ בק"ס יחזקאל אריאל ואחיו יצחק חושפים בראיון1 לציבור:
1 לקו הנייעס (המהדרין).. "הסקופים "מוצ"ש במדבר.
"הגיע הזמן לדבר דברים ברורים"
הרב שטינמן אומר דעות שהם "שינוי בעיקרי הדת ועיקרי האמונה". "אצלנו בביהמ"ד זה אפיקורסות", "הוא לא בעולם הישיבות", "זה גזירת שמד מבפנים! בכח מנסים לשנות את דעותינו"...
)התנצלות כנה מראש על עצם הבאת דברי הבלע בפני הציבור. ההכרח לא יגונה, ודעת לנבון נקל, שאין כאן סרך של התייחסות וחשיבות לעצם דברי הנאצה, המיוסדים על מובאות מכתבי הפלסתר הנפוצים בין אנשי הכת, וכידוע שאתמחו גברי וקמיעי בשקר וסילוף והוצאת דברים מהקשרם (
תמליל מדויק מתוך ההקלטה:
"אנחנו במלחמת דת אמיתית מלחמה רצינית. ואולי אחי חצק'ל התבטא בעדינות אני רוצה להגיד דברים יותר קיצוניים ויותר ברורים והגיע הזמן לדבר עליהם . אין שום ספק שאנחנו כמובן לא
במלחמה פוליטית ולא בשום קרב על שום הנהגה ולא על שום שליטה. יש לנו ויכוח שמנסים לכוף דעות, לכופף את הדעות שלנו, ולשנות לנו בכח עיקרי הדת ועיקרי האמונה וכל מה שחונכנו עליה מרבותינו. זה מתחיל בקרירות ובבדיחות כאלו ואחרים ובשינויי דברים, וזה ממשיך להגדרות בדברים ברורים ושינוי עיקרים . ויהודי יכול להתכופף ולכופף את הידיים ואת הרגליים יכול לכופף את הלב אולי אפילו את הראש, את המח את הדעות יהודי אסור לו ולא יכול לכופף. לא שייך להגיד לנו.. אצלנו בבית מדרש הרמב"ם הוא לא סיני. אצלנו בבית מדרש מי שאומר שהרמב"ם זה סיני הוא לא בעולם הישיבות2 ,הוא לא ישיבישר ,הוא לא שייך לבימ"ד ולחיידר הזה . אצלנו מי שאומר שהנפש החיים טעה3 הוא לא במסורת הישיבות הוא לא במסורת שקבלנו . ואנחנו חוזרים על זה ואנחנו לא נתבייש להגיד את זה .. מי שמקרר באמונה בביאת המשיח זה לא האמונה הפשוטה שקבלנו בשלש עשרה עיקרים של הרמב"ם .אצלנו בבימ" ד זה אפיקורסות וזה דברים בעיקרי הדת . ומנסים בכח לשנות לנו להכניס לנו דברים חדשים שהרב שך טעה וזה טעה וכל מיני בדיחות וכל מיני דברים שדברים שלא שערום אבותינו ולהגיד פרשנות על האבות ולהגיד כל מיני וורטלעך למשל שזבולון בן יעקב פחות חריף מיששכר ולכן הוא עשה ככה ,כל מיני דברים שאסור אפילו לחזור עליהם , יש לנו מאבק אמיתי ,לא שייך
2 יוזכר כי שמועה זו נאמרה בשם מרן החזו"א כצורתה וכלשונה.
3 יוזכר כי הגראי"ל מביא פעמים רבות דברי נפה"ח כיסוד מוסד , אלא ששאל ודן בדבריו כדרכה של תורה ומעולם לא אמר כי טעה .והג"ז מטו משם החזו"א.
4 נ.ב . מתוך משמר הלוי " והוא הביא לכפר סבא את הגאון מופת הדור רבינו האילת השחר שליט" א ומאן דנפח מדיליה נפח רוח של אהבת התורה ושקידתה ללא מיצרים לעלות ולגדול ולצמוח ולפרוח בתורה ויראה , אך ורק "לדבר בם " כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו (וכהביאור הנפלא של הכתב סופר זיע"א שגם הכפתורים והפרחים הנצרכים לתוה"ק לא יהיו מבחוץ ח" ו אלא הכל "ממנה יהיו "מהמנורה הטהורה מהתורה הקדושה לבד)...!
המראיין: את כל פניני התורה והלמדנות שהזכרת אני לא יודע ולכן אני לא כל כך מבין לאיזה כיוון אתה סוחב את זה
"הציבור מבין, הציבור יודע ור' משה מרדכי שולזינגר נ"ע4 היה חוזר על דברים , ואילו היה חי היינו רחוקים הרבה ק"מ מהמצב שאנחנו נמצאים היום .יש כאן מצב שק ורה .. באים ומורטים זקנים על זה שבסך הכל אנחנו רוצים להתעקש על הדעות שקבלנו מהרב שך ..באים בכח לשנות . יהודי צריך לדעת שבכח לא משנים דעות וזה גזירת שמד ,ולא דווקא מבחוץ ,זה גזירת שמד מבפנים בכח מנסים לשנות את דעותינו יהודי לא מכופף דעות נקודה .ועל זה נאבקים ולא שייך לשנות ואנחנו שמחים לקבל מכות על זה אין שום ספק בזה . אנחנו גאים בזה ואנחנו חזקים בזה ונמשיך להיות חזקים בזה ואני לא חושב שאח שלי חצקל שאתנו חלש בעניין ולא אף אחד מהמשפחה.
המראיין: הרב יחזקאל שנמצא אתנו אני רוצה לשאול אותך מנקודת מבטך...
ידע כל הורה החרד לחינוך בניו ובנותיו, ביד מי הוא מפקיד אותם, ומה הם הסכנות האורבות להם מצד חלק מאלו המבקשים את אמונו להפקדת אוצרו היקר בידם
לבל נהיה מהצועקים על העבר!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה