איך אפשר להכחיש את החי?? איך?? נכון שאין כמעט תיעוד ממה שעברו מרן הגר"ח גריינימן ותלמידיו הרבים מכיון שאז זה טרום עידן האינטרנט/שבועונים/קווי נייעס, ועוד שאר ירקות. אך נמצאים איתנו מאות אנשים שחוו על בשרם את הרדיפות של אנשי הרב שך בשעתו/אנשי הרב אוירבך היום.
והכל בגלל מה?? בגלל מה??
כי הרב גריינימן העיז להביע את דעתו כנגד הדבר אחד 'הרב שך'....
בא נתחיל עם כך שהרב שך כינה אותו ברבים: 'הוא טרייף'!! מה המשמעות של המילה הזאת?? ברור לכולם.
לאחר מכן נרדפו באכזריות כל מי שהשתייך לקהילתו של הרב גריינימן.. פוטרו אנשים! נרדפו ילדים!
מרן הגר"ח בעצמו כשהיה מגיע לחתונות היה נרדף ומבוזה באופן שקשה לתאר ולכתוב.. העיניים דומעות כשנזכרים בזה.
היו דוחפים אותו. משאירים אותו לבד במעגל. שרים שירים ע"מ לבזותו... ואין פוצה פה ומצפצף!
על מה? הוא פתח מפלגה? הוא פתח עיתון שמערער את האמונת חכמים? הוא טען שהרב שך כופר/סנילי/מזרחיסט?
הוא שלט על חבורת עבריינים אינטרנטיים שמפיצים דבר יום ביומו ארס ורעל ע"י הוצאת חוברות ומיילים כנגד מנהיג הדור?
מה הוא סה"כ עשה? העיז להביע את דעתו דעת תורה שעל ש"ס לא לפרוש מהממשלה דאז..
תלמידיו נרדפו ללא רחם ובאכזריות נוראה דווקא ע"י אלו שהיום מוזילים דמעות כתנינים... גועל נפש!.
אתם רדפתם את כל מי שהעיז לחשוב אחרת מהרב שך.. יש לכם זכות דיבור?
(בכל זה לא נכנסתי כלל לסיפור שהיה עם מרן שה"ת הגרד"ל שליט"א. ולעוד סיפורים.)
מרן הגרח"ג שתק ושתק ושתק. לא הגיב לא החזיר מלחמה. לא התבכיין.
התכנס עם קהילתו והיא כיום אחת הקהילות המפוארות ביותר גם אם הרבה לא שמעו עליהם.. הם פשוט יושבים ולומדים.
עד היום מצלצלות באוזניי הזעקות שזעקנו בהפגנות ספונטניות מול ילדים שכל חטאם היה "חייניקיות"
שאף אחד לא ילמד אותי מה עברו הגריינמנים. מהר מאוד הם עברו לחיידר נפרד (אור זורח כמדומני) ושם הניחו להם.
אני הייתי חוזר הביתה עם דיבורים מבזים כמו "עבדאללה יוסוף" "חמור נושא ספרים" "מנדל טמבל" ועוד פנינים.
אני לא היחיד אלא כל בני גילי חזרו עם הפנינים הללו רק שבביתי נענשתי על כך והזהיאוני שלא להעז אפילומלחשוב על דיבורים כאלו וכש"כ שלא לומר או לעשות.
לא שזה עזר להוריי, המשכתי להיות חלק מהחבורה המציקה ולעתים גם מזיקה אך משמעט בגרתי הבנתי מה הם רוצים ממני וב"ה שלא העזתי לשוב על השטויות האלו.
להכחיש את הרדיפות של החייניקים? את ההפגנות מול חבד ברשי?
תהיו רציניים.
בן כמה אתה?..?
העיפו את רח"ג מביהכנ"ס לדרמן
ואם אתה מדבר על תשנ"ב אז נכון שאז ילדי גריינמן כבר היו מנופחים וידעו לעשות צחוק מזה , אבל היו המון אברכים ולא אלו שהזכרת שהיו מקושרים לר"ח בעיצה והדרכה ומי שהעז למשל להשתתף בשבת העידוד המפורסמת לר' חיים מאז ועד עולם לא היה לו סיכוי לקידום כלשהו
זה שלא זרקו אותם מתשב"ר כי כל ההנהלה שם בסתר ליבם היו אנשי רח"ג
אבל אתה נטפל רק לסיפור גריינמן ושוכח מכל פרשיות הבריונות שמצחיק כל פעם להזכיר אותם מחדש כאילו נולדנו היום
ר' מיכל פיינשטיין שקברו אותו ואת אנשיו-בלי למנותם בשמות הם פשוט הוחרמו וכל תלמידיו שהם ת"ח מופלגים לא זכו לשטעלעס
ומה שאולי לא סילקו אותם מהכוללים זה רק בגלל שהם סבלו בדומיה ולא ניסו להרים נס מרד אבל לכל היה ברור שאם הם רק יפתחו את הפה סופם יהיה מר
הרב וואזנר שלא הסכים להתנגד ללנדא החרימו לו את השיעור המפורסם והחשוב בעיר וזה הרבה יותר חמור מלפתוח ישיבה מתחרה לחדרה כי זה היה שיעור מכונן בו השתתפו טובי צעירי מורי ההוראה
ובכלל מה עשו להרב עובדיה יוסף כי הוא העיז לחשוב אחרת והפכוהו לרודף היהדות
כל כך מגוחך למנות את זה שכל מי שהעז לפתוח את הפה או לחשוב אחרת היה נסקל בעיתון או בחברה ושכחתי את ר' שמשון פינקוס שאפילו במותו הטראגי לא זכה לסיקור הוגן
העיפו את רח"ג מביהכנ"ס לדרמן
ואם אתה מדבר על תשנ"ב אז נכון שאז ילדי גריינמן כבר היו מנופחים וידעו לעשות צחוק מזה , אבל היו המון אברכים ולא אלו שהזכרת שהיו מקושרים לר"ח בעיצה והדרכה ומי שהעז למשל להשתתף בשבת העידוד המפורסמת לר' חיים מאז ועד עולם לא היה לו סיכוי לקידום כלשהו
זה שלא זרקו אותם מתשב"ר כי כל ההנהלה שם בסתר ליבם היו אנשי רח"ג
אבל אתה נטפל רק לסיפור גריינמן ושוכח מכל פרשיות הבריונות שמצחיק כל פעם להזכיר אותם מחדש כאילו נולדנו היום
ר' מיכל פיינשטיין שקברו אותו ואת אנשיו-בלי למנותם בשמות הם פשוט הוחרמו וכל תלמידיו שהם ת"ח מופלגים לא זכו לשטעלעס
ומה שאולי לא סילקו אותם מהכוללים זה רק בגלל שהם סבלו בדומיה ולא ניסו להרים נס מרד אבל לכל היה ברור שאם הם רק יפתחו את הפה סופם יהיה מר
הרב וואזנר שלא הסכים להתנגד ללנדא החרימו לו את השיעור המפורסם והחשוב בעיר וזה הרבה יותר חמור מלפתוח ישיבה מתחרה לחדרה כי זה היה שיעור מכונן בו השתתפו טובי צעירי מורי ההוראה
ובכלל מה עשו להרב עובדיה יוסף כי הוא העיז לחשוב אחרת והפכוהו לרודף היהדות
כל כך מגוחך למנות את זה שכל מי שהעז לפתוח את הפה או לחשוב אחרת היה נסקל בעיתון או בחברה ושכחתי את ר' שמשון פינקוס שאפילו במותו הטראגי לא זכה לסיקור הוגן
אם תמשיכו לשקר לא תפתרו לעצמכם את הבעיה
הרדיפה היתה מערכתית ואישית נגד כל אחד שהעז לצייץ, ואני זוכר היטב את פירוק הספסל של בן שלמה וסוקולובסקי שהעזו לתמוך בר' חיים גריינמן, ובכלל בגדול הם לא השיבו אש אלא הסתובבו כנועים ומושפלים, כי הם באמת כל מה שרצו זה רק לשמוע בקול רבותיהם ולא להשתלט ולהסית את כל הציבור למרד אבל מי שרק העז לפתוח את הפה ערפו לו את הראש
זה שאין תיעוד מאותם ימים זה לא ישכיח את העובדות
אתם יצרתם את הטרור וכעת הגולם קם על יוצרו, מה לעשות שלפעמים הגולם משוכלל יותר מהיוצר
הרדיפה היתה מערכתית ואישית נגד כל אחד שהעז לצייץ, ואני זוכר היטב את פירוק הספסל של בן שלמה וסוקולובסקי שהעזו לתמוך בר' חיים גריינמן, ובכלל בגדול הם לא השיבו אש אלא הסתובבו כנועים ומושפלים, כי הם באמת כל מה שרצו זה רק לשמוע בקול רבותיהם ולא להשתלט ולהסית את כל הציבור למרד אבל מי שרק העז לפתוח את הפה ערפו לו את הראש
זה שאין תיעוד מאותם ימים זה לא ישכיח את העובדות
אתם יצרתם את הטרור וכעת הגולם קם על יוצרו, מה לעשות שלפעמים הגולם משוכלל יותר מהיוצר
סיפורה של הינדל'ה פיינשטיין:
הינדל´ה פיינשטין כבר עברה את גיל שלושים, והיא חיה עם הוריה בבני ברק. בנעוריה הייתה השידוך הכי לוהט בארץ. מצד אמה, ליפשה, הינדל´ה היא נכדתו של הרב יצחק זאב סולוביצ´יק, המכונה גם "ר´ וועלוולה מבריסק", ומי שנחשב בשנות החמישים לאחד ממנהיגי היהדות החרדית כולה. בית בריסק, השייך לפלג הליטאי ה"מתנגד", נמנה עם הקנאים ביותר ברחוב החרדי. קבוצה ייחודית, אליטיסטית מאוד, הזוכה להערכה גבוהה מכל החוגים החרדיים. ייחוסם מגיע עד הגאון מוילנה. הם מתרחקים מאגו"י, בגלל הכרתה החלקית במדינת ישראל, ונחשבים לאנטי ציונים.
מצד אביה, הרב מיכל פיינשטין, משתדכת הינדל´ה אל מי שהיה ראש מועצת גדולי התורה בארה"ב, הרב משה פיינשטין ז"ל, שזכה לכינוי "פוסק הדור". מיכל, אביה, הוא בן אחיו של הרב משה פיינשטין.
כשהגיעה הינדל´ה לפרקה, היה ברור כי חתנה צריך להיות ממשפחה שלא תיפול ממשפחתה. בניו ג´רסי שבארה"ב נמצא הראוי לה, מלכיאל קוטלר, נכדו של מי שהיה ראש מועצת גדולי תורה ובן למשפחה המנהיגה את ישיבת ליקווד הגדולה בארה"ב. כאשר נישאו השניים, אמרו ברחוב החרדי: "אלה הנישואין בין שתי המשפחות המיוחסות ביותר בעם ישראל." את תפקיד השדכן מילא אז הרב אליעזר מנחם שך, שהיה בעבר תלמידו של ר' וועלוולה מבריסק.
מלכיאל נפרד מהוריו ועלה לארץ. היה ברור כי מי שמתחתן עם בת למשפחת בריסק, חייב לעלות לארץ ישראל. על אנשי בריסק הוטל איסור אגדי מטעם ר´ וועלוולה הקובע חד משמעית: לעולם לא יעזוב בן בריסק את ארץ ישראל, כדי לנסוע לגור באמריקה.
למה החליט ר´ וועלוולה על האיסור, שכמה שנים מאוחר יותר יגרום צרות צרורות לנכדתו? ציוני גדול הוא לא היה, אלא שהיה משוכנע כי אמריקה היא ארץ גזרה, ארץ שהמידות מתקלקלות בה. התפיסה של אמריקה כארץ מקולקלת רווחה מאוד בקרב הרבנים כבר בפולין בדור הקודם. הטענה הייתה כי יהודים כשרים שנסעו לאמריקה נאלצו, בלחץ מאבק הקיום, ללכת לעבוד גם בשבת, השביתו את תלמודם ולא קיימו את ייעודם כבני תורה. אמריקה נתפשה בתודעה החרדית הישנה כארץ שיהודי מאבד בה את יהדותו. בבית בריסק הקפידו על האיסור הזה של ר´ וועלוולה. מלכיאל עלה אפוא לארץ והשתקע כאן, בירושלים. הוא התקבל ונקלט בישיבת בריסק, אחת הישיבות היוקרתיות ביותר. כמעט עשר שנים חיו בני הזוג יחד, וילדים לא נולדו להם.
בינתיים, לאחר שנים, חלה הרב שניאור קוטלר, אביו של מלכיאל וראש ישיבת ליקווד הגדולה. מלכיאל נקרא לעמוד ליד מיטת אביו, והינדל´ה נשארה בארץ כמצוות סבה. כשבנו לצדו נפטר הרב שניאור קוטלר. ראשי הישיבה הגדולה – מאות תלמידים – באו אל מלכיאל בהצעה שאי אפשר לסרב לה: להתמנות בגיל 34 לראש הישיבה הגדולה בעולם.
מלכיאל מיהר לכתוב להינדל'ה וביקש שתבוא לאמריקה. אחרי הכל, הזמנים השתנו, ובאמריקה של היום יש ריכוז חרדי גדול, ואפש לחיות שם חיים יהודיים כשרים. הינדל'ה הבטיחה לבוא ונשארה בבית. אמה, ליפשה, קבעה: בת בריסק לא עוזבת את ארץ ישראל ולא נוסעת לאמריקה. החל משא ומתן להבאתה של הינדל'ה לאמריקה. תבוא או לא תבוא, זו הייתה השאלה שהטרידה את הרחוב החרדי.
בחורף 1985 פקעה סבלנותו של מלכיאל, והוא החליט להתגרש. לפי אחת הטענות, הוא הזמין קודם לכן את הינדל'ה לבוא ולהתדיין אתו בבית הדין של "העדה החרדית", ובעקבות לחציה של משפחת פיינשטין סגר בד"ץ "העדה" את התיק. העובדות בעניין זה אינן ברורות, אבל מה שברור הוא, כי לאחר זמן מה פנה מלכיאל אל בית הדין החרדי הפרטי של הרב נסים קרליץ בבני-ברק, וביקש לדון שם בעניינו. נסים קרליץ הוא חבר מועצת גדולי התורה, איש נכבד מאוד בקרב הציבור הליטאי ואחד הרבנים המקורבים ביותר לרב שך. קרליץ הזמין את מיכל פיינשטין ואת בתו לבית הדין, אבל אלו לא הופיעו. לפי אחת הגרסאות אמר הרב פיינשטין בתגובה להזמנה: "לא אופיע אצל מי שקטן ממני." לאשתו ליפשה, אישה חזקה ויוצאת דופן, המכונה "אשת הברזל" של בריסק, מייחסים את האמרה: "הבת שלי לעולם לא תקבל גט מקוטלר, רק חליצה." וחליצה, כידוע, נותנים כאשר הבעל מת.
אז החלו הסערות. העולם החרדי כולו החל לבחוש בסיפור הזה כבתוך שלו. הרי מדובר, אחרי הכול, בשתי המשפחות החשובות ביותר בעם ישראל. בפינות הרחוב עסקו בשאלות משאלות שונות: למה לא היו לבני הזוג ילדים? האם הסכימה ליפשה שבתה תלך לטיפול לזירוז היריון, אם לאו? האם רק בגלל איסור חוץ לארץ של בית בריסק לא נותנים להינדל'ה לנסוע, או שמא יש כאן גם מאבק יוקרה בין שתי המשפחות? עניינה הפרטי של הינדל'ה נהפך לנושא שהכול דיברו בו. הפרהסיה, כבר אמרנו, היא אחד המאפיינים של החברה החרדית.
הרב שך נקט עמדה ברורה. הוא התייצב לצד הבעל, מלכיאל קוטלר. מי שמציעים לו להיות מנהל ישיבת ליקווד, אמר הרב שך, איננו יכול לחזור לארץ. הינדל'ה צריכה ללכת בעקבות בעלה, פסק. אנשי בריסק ראו ברב שך בוגד. הוא היה מתלמידי ר' וועלוולה מבריסק, ואת הקריירה הרבנית שלו החל בעקבות מכתב הסכמה של ר' וועלוולה לספרו. איך הוא יכול לעשות לנו דבר כזה, אמרו הבריסקאים. מתח עצום נוצר בין הרב שך, שהוא מנהיג הליטאים, לבין בית בריסק. לפי אחת הגרסאות הגיעו הדברים לידי כך, שאחיה של הינדל'ה, שלמד בישיבת פוניבז' שבהנהגת הרב שך, נאלץ לעזוב את הישיבה.
לאחר ההלם הראשון החל משא ומתן דיפלומטי לחיסול משבר זה, שאיים על אחדות המחנה הליטאי. הרבי מסטריקוב, אדמו"ר חסידי המקורב לרב שך, יצא בשליחותו של הרב שך אל מיכל פיינשטין. הוא ניסה ללחוץ על הרב פיינשטין ולהוציא ממנו הסכמה לגט. במסגרת המאמצים הדיפלומטיים הייתה אפילו פנייה לדודו של מיכל, הרב משה פיינשטין בארה"ב, וזה התייצב לצד הרב שך ונגד בן אחיו. הוא הוציא מכתב בכתב ידו, שבו קבע כי הינדל'ה חייבת לבוא לאמריקה בעקבות בעלה. הרב משה פיינשטין, פוסק הדור, אמר כי גם אם ר' וועלוולה פסק באופן מחייב כי אסור לנסוע לאמריקה, הרי שהדברים התייחסו לתקופה אחרת, שבה היו ליהודים באמריקה קשיים מיוחדים, אבל היום נהפכה אמריקה לאחד ממרכזי התורה, וישיבת ליקווד היא מרכז תורני שראוי להתכבד בו. בקיצור, מי שמתמנה לראש ישיבת ליקווד הוא קפטן שאסור לו לעזוב את משמרתו.
מיכל פיינשטין סירב. למה סירב? לא ברור. אולי בגלל שחשב כי איש לא יעז לנקוט צעדים של ממש נגד בית בריסק המפורסם, ולכן מלכיאל קוטלר יהיה מוכרח לחזור. ואולי הייתה זו דווקא ליפשה, אשתו, שעמדה מאחורי הסירוב. היא האמינה בכל לבה כי בהתנגדותה לנסיעת בתה לאמריקה היא עושה את מצוות אביה המנוח, ר' וועלוולה ז"ל. השמירה על המסורת היא מן המפורסמות בבית בריסק. היראה מן הדור הקודם בשושלת וההתבטלות בפניו הן אבסולוטיות. מספרים כי כאשר שואלים בריסקאי על עניין מסוים, הוא תמיד נמנע מלומר את דעתו שלו ואומר – אבא היה אומר כך וכך. עמדה כזו היא קיצונית וחריגה גם בקרב החרדים.
כשהיה ברור כי הדיפלומטיה השקטה נכשלה, החליט הרב שך לעשות צעד של ממש. הוא החליט כי כדי לחסל את הפרשה, יש לנקוט באמצעי נדיר ורב משמעות: היתר מאה רבנים, המאפשר לגבר לשאת אישה שנייה. כאן המקום להסביר את הנוהל המוזר הזה, המעיד רבות על מעמד האישה לפי ההלכה היהודית.
לפני כאלף שנה התקין רבנו גרשום מאור הגולה שתי תקנות, שבאו להגביל את יכולתו של גבר לשאת יותר מאישה אחת. ראשית, קבע כי לגבר אסור לשאת יותר מאשה אחת, וכדי שהגבר לא יוכל לגרש את אשתו כדי לשאת מיד תחתיה אישה שנייה, תיקן רבנו גרשום עוד תקנה משלימה, הקובעת כי אסור לגרש אישה בעל כורחה. יוצא מכאן כי גבר הרוצה להינשא לאישה אחרת, חייב להגיע להסכמה עם אשתו על הגירושין, או לחילופין לשכנע בית דין רבני כי הצדק אתו בתביעת הגירושין, כך שבית הדין יוציא פסק דין המחייב את האישה להתגרש. לאחר שניתן פסק דין, כדי לתת לו תוקף חזק יותר וכן כצעד משלים, הומצא, קצת אחרי קביעת תקנותיו של רבנו גרשום, ההליך של היתר מאה רבנים. כלומר: מאה רבנים צריכים לחתום לגבר על היתר, המאשר לו לעבור על חרם דרבנו גרשום ולשאת אישה שנייה. ורק כאשר הוא מצויד בשני אלו – פסק דין המחייב את האישה בגירושין והיתר ממאה רבנים – יכול האיש לשאת אישה שנייה, בלי שיוצא מקהל ישראל בשל העברה על החרם.
ללא ספק מדובר בתקנות נאורות מאוד מבחינת היחס לאישה, הגם שאינן משוות, כמובן, עדיין בין מעמד הגבר למעמד האישה. הרעיון לבטל את השרירותיות בגירוש האישה התקבל בדרך כלל. המקרים שבהם ניתן היתר מאה רבנים הוגבלו, אלא שנשאר עדיין פתח רחב מאוד, המאפשר קבלת היתר כזה: במקרה שהאישה חולת נפש, כאשר האישה מוכרזת כמורדת בבעלה, כאשר אין לה ילדים והזוג איבד תקווה כי יהיו לה בעתיד, בגלל בעיה רפואית ברורה, או במקרה שהאישה בגדה בבעלה.
היתר מאה רבנים, מתקדם ככל שהיה בזמנו, הוא פתח רציני לנישואי אישה שנייה גם בימינו. החוק הישראלי אוסר על ביגמיה, אבל גבר שרוצה לשאת אישה שנייה, יכול בעזרת הליך זה להתגבר על החוק. כיצד? הגבר המעוניין בכך יפנה לרבנות הראשית, או אפילו לבית דין חרדי פרטי, אחד מהבד"צים המקובלים בקרב הקהילייה החרדית, יוציא פסק דין המחייב את אשתו להתגרש ממנו, ואחר כך ישכנע את הרבנים שאשתו מרדה בו, או בגדה בו, או שאין לה ילדים, או משהו דומה. מאה רבנים, שלא פגשו את האישה ושלא שמעו את טענותיה, יחתמו על ההיתר. מצויד בהיתר זה ילך הגבר לרב חרדי אנטי ציוני, שאיננו מכיר בחוקי המדינה, ויבקש ממנו לערוך לו את הנישואין השניים, וכך ישא הגבר את האישה השנייה שחפץ בה. מה יעשה אם ילשינו עליו לשלטונות האזרחיים, כי הוא עובר על החוק האוסר ביגמיה? הגבר יוכל להצהיר כי אשתו השנייה היא רק הידועה בציבור שלו. כיוון שהנישואין נערכו אצל רב חרדי, אין העתק לכתובה אצל רשויות המדינה, והרב החרדי בוודאי לא ישתף פעולה עם המדינה.
הספרדים לא קיבלו את התקנות של רבנו גרשום, ועליהם החרם איננו חל כלל. גבר ספרדי הרוצה לשאת אישה שנייה מוגבל על ידי החוק האזרחי וכן על ידי הכתובה שלו. לכתובה ספרדית מוסיפים הצהרה של החתן האומרת: "וגם קיבל החתן בחרם ובשבועות התורה, שלא ישא אישה ללא היתר הבד"ץ." כדי לבטל לגבר הספרדי את האיסור הזה, עליו לעבור התרת נדרים.
הרב שך החליט כי נגד הינדל'ה יוצא היתר מאה רבנים. הנימוק: הינדל'ה מוכרזת כמורדת בבעלה, משום שהיא מסרבת ללכת בעקבותיו לאמריקה. ברקע היה, כמובן, גם עניין הילדים שהיא לא ילדה למלכיאל. הינדל'ה נקראה להופיע בפני בית הדין של נסים קרליץ, ולפי גרסתם של אנשי קוטלר לפחות, היא סירבה. אלא שלפי ההלכה היהודית, ניתן לדון אותה גם שלא בפניה. משפחת קוטלר שכרה את הטוען הרבני – כלומר, פרקליט רבני – הטוב ביותר בארץ, הרב צבי וינמן, וזה החל לייצג את עניינו של קוטלר בבתי הדין החרדיים בארץ. במונסי, ארה"ב, הורכב בית דין בראשות הרב היינמן מבולטימור, כדי שידון בנושא ויוציא את ההיתר המבוקש. כאשר יצא ההיתר, ומאה רבנים שלא ראו כלל את הינדל'ה חתמו עליו (לא מעט בגלל לחץ שהפעיל עליהם הרב שך, עד כדי כך שאחד החותמים כתב ליד שמו כי הוא חותם בשל בקשת הרב שך), הופקד גט בידי הרב קרליץ עבור הינדל'ה, למקרה שתתחרט ותרצה את הגט שלה. מלכיאל היה עכשיו פנוי.
אביה של הינדל'ה עוד ניסה ברגע האחרון לעצור את גלגליה של עגלה זו. הוא הזמין את מלכיאל קוטלר לדין תורה בבית הדין של "העדה החרדית" בירושלים. במקביל נאמר כי הינדל'ה כבר מוכנה לנסוע לארה"ב, בתנאי שחודשיים בשנה ישהה הזוג בארץ, אבל כל זה כבר לא עזר. קוטלר סירב לבוא. מקורביו טענו כי כאשר הוא רצה לבוא לדין תורה, פיינשטין סירב. עכשיו כבר מאוחר מדי. לא עברו ימים רבים ולמלכיאל נמצאה כלה אמריקאית. שרה לבית טיקוצקי, נערה בת תשע-עשרה, הסכימה להינשא לו. בית בריסק החל ללחוץ על משפחת טיקוצקי, שלא תאשר את הנישואין. אלמונים היו מתקשרים לבית טיקוצקי, וכאשר היו מרימים את הטלפון ושואלים "מי שם?" היו האלמונים עונים "רבנו גרשום" וטורקים את הטלפון.
כל זה לא עזר. שרה ומלכיאל נישאו. בשביעי ביוני 1985 דיווח ה"אלגמיינר ז´ורנל" על החתונה השנייה של קוטלר. החתונה נערכה ב"פסיפיק קאונטרי קלוב". 700 מוזמנים חגגו עם הזוג הצעיר. הרב שך שלח לחתונה בקבוק יין מיוחד מישראל. בהמשך הידיעה של העיתון היידי, נאמר כי משמר כבד של שוטרים אמריקאיים הגן על בני הזוג ואורחיהם. לאחר זמן מה נולדה לזוג בת, ותומכיו של מלכיאל ראו בכך אות משמים, כי למעלה הסכימו לזיווג ולהיתר. ברחוב החרדי מקובל כי אם אין ילדים, סימן שמשמים מתנגדים לזיווג; ולפעמים בודקים במקרה כזה מה לא היה בסדר בתהליך הזיווג: אולי לא שילמו לשדכן דמי שידוך, אולי פגעו במישהו או במשהו. כשמתקנים את העוול, נולד לזוג ילד, ואז יודעים כי השמים אישרו את המעשה.
הינדל´ה, שהייתה נערה הכי מיוחסת בארץ, נשארה קרחת מכאן ומכאן. בעלה חי עם אישה אחרת, והיא, עדיין אשתו, בודדה בבית הוריה, והכול מסביבה עוסקים בפרשה. הרחוב החרדי הפך את הנושא לעוד עניין של מחלוקת ציבורית. הרב שך הודה: "אני לא ישן בלילה בגלל הקרע הזה." משפחת בריסק קראה לציבור להחרים את כל ישיבת ליקווד בגלל ראש הישיבה שלה, שעבר על חרם דרבנו גרשום. באמריקה הוציאו כמה מתומכי בית בריסק ספר מיוחד בשם "אמת קנה" (שיצא בהוצאת "ועד לאמת וצדק", ברוקלין, נאו יארק, אלול תשמ"ה), ובו תשובה של שלושה רבנים – הרב יעקוב שיף, הרב אליקים געציל שלזינגר ומכתב הרב אליעזר צדוק טורצ´ין – נגד היתר מאה הרבנים. בספר נאמר כי מלכיאל קוטלר נטש את אשתו שלא כדין, ולכן הינדל´ה לא מרדה בו כלל, אלא הוא היה זה שברח ממנה. כיוון שכך, ההיתר פגום מעיקרו. הספר מביא מסמכים בחתימת חשובי הרבנים בארץ, המוכיחים, לטענת המחבר, כי הינדל´ה לא סירבה לבעלה ולא מרדה בו. בספר נאמר כי לאחר שקוטלר נסע לאמריקה, דרשה ממנו הינדל´ה לשוב לארץ ולפייסה, בטרם תיאות היא לנסוע אתו לאמריקה. הוא סירב לבוא ארצה, מפחד שיוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. הוא גם סירב, לטענת אנשי בריסק, להיפגש אתה במקום ניטראלי בחו"ל.
לכן קובעים הבריסקאים בספר זה, כי "כל מעשה ההיתר ביסודו אינו אלא אחיזת עיניים, של מחשבה זדונית להשפיל עד עפר כבוד בת ישראל צנועה וטהורה, בתם ונכדתם של גדולי ישראל" (קונטרס "יראה הקהל וישפוט", עמוד 2, מתוך הספר "אמת קנה"). הרב שיף קובע שם, כי "… כל ה´היתר´ עם כל סעיפיהם וחלקיהם, הוא כולו טעות ודברים שאין בהם ממש, ואין בהם שום דבר נכון, אין גם אחד, ונעשה על ידי אנשים שאינם ראויים להוראה, כאשר מוכח מכל דבריה, ואין שום תוקף בהיתר זה על פי דין" ("אמת קנה", עמוד כ"ב בתשובת הגר"י שיף). את בית הדין של מונסי, שהוציא את ההיתר, כינו הבריסקאים בספרם בלעג מר "בית דין סודי", משום שכלל לא טרח לקרוא לנציגי האישה, כדי לשמוע את טענותיה. לרבנים הינמן, לנדסמן ומאלינוביץ, שהרכיבו את בית הדין שנתן את ההיתר במונסי, ניתן בספר התואר "ראביי", שהוא תואר זלזול הניתן לרב רפורמי. כל זאת כדי להראות עד כמה מואסים הם בבית דין זה.
בספר מתארים הבריסקאים בפירוט רב את הלחצים הכבדים שהפעיל, לטענת, הרב שך על רבנים ליטאים, כדי שלא יפסקו לטובת הינדל´ה. אנשי בריסק הכריזו, כי קוטלר מוחרם ומנודה, אסור ללמוד תורה מפיו ועליו לגרש את אשתו השנייה, שנלקחה על פי היתר שאין לו בסיס הלכתי. תומכי הרב שך לא נשארו חייבים. הם מיהרו לפרסם כרוזים נגדיים, פשקווילים ארסיים: "לא ייתכן שיכריחו את קוטלר לגור עם נחש בכפיפה אחת, ולוותר על קיום צוואת אבותיו, לעמוד בראש הישיבה הגדולה בעולם." הינדל´ה נהפכה לנחש. כי מהלך החיים ברחוב החרדי הוא עז ואינטנסיבי יותר מהחיים החילוניים, וכשיש מלחמה, נלחמים עד החייל האחרון.
החיילת האחרונה בקרב זה היא הינדל´ה. בכל המאבק הזה, שהסעיר כל-כך את הרחוב החרדי והגיע גם לעיתונים החילוניים, איש לא שאל מה היא חושבת. הרצון הפרטי שלה בעניין אישי כל-כך – חייה עם בעלה – לא נשמע, לפחות לא בוויכוח הציבורי. איש לא אמר דברים בנוסח: "הם צריכים להתגרש, כי היא כבר לא אוהבת אותו," או "כי הוא לא אוהב אותה," ואולי "שניהם לא מתאימים." מושגים כמו אהבה ורומנטיקה זרים למחשבה החרדית . ל"חזון איש", מגדולי הרבנים בתקופתנו, מיוחסת האמרה כי מי שרוצה להבין את גודל הפער בין החרדים לחילונים יסתכל על המושג "אהבה". מה שהם – כלומר, החילונים – רואים כאהבה, אמר ה"חזון איש", אנחנו רואים כ"כרת". וכרת פירושו מוות בידי שמים לחוטא ולכל בני משפחתו.
מתוך ספרו של אמנון לוי החרדים.
את העיקר השמיטו כאן, הרב שך סגר לר' מיכל פיינשטיין את הישיבה, קבוצות של אברכים בוגרי פוניבז' התבקשו על ידו לעזוב את הכולל של ר' מיכל, בחורים ואברכים שהיו שומעים 'חבורות' מפי ר' מיכל נדרשו להפסיק את השתתפותם, על המעטים שהמשיכו להשתתף הופעל טרור, בסופו של דבר נותרו משתתפים ספורים בכולל ובשיעורים של רבי מיכל, וכך זה היה עד יומו האחרון.
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=4&topic_id=3082637&forum_id=771
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה