מסורת סייג לתורה – הגה"צ רבי טוביה נוביק שליט"א
בחנינות החונן מאוצר מתנ"ח לשאינו הגון כלל כמוני, היום יסוד שביסוד למנב"י מ"א למטמונים, קודשא בריך הוא ליבא בעא
לפ"ק התשע"א
ראיתי קונטרס בעילום שם כותבו ומוציאו, הניתן לו שמו והאמת נעדרת, ושמו נאה לו כי האמת נעדרת ממנו והפוסל במומו
פוסל. ואין אני נכנס לקטני קטנות ופרטי פרטים, אלא לגופא של סוגיא בעזר החונן להדיו"ט קט"ן. עצור במילי לא אוכל
אמרתי אשיחה וירווח לי.
כתב המאור הגדול בחשכת דור אחרון האי"ש בעל החזון ברשימה הנדפסת בח"א מקובץ אגרות סי' ל"א, זה לשונו הטהור:
"בירור משפט בבחינת הלכה למעשה נחלק לעיונים שנים, העיון הראשון להניף הסלת הנקי סעיפי המשפט התוריים, ואחריו
עיון השני החדירה בהעובדא הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את
הנידון אל סעיף ההלכה המכוון עליו. ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין
אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו, ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של
הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים, ובהעלמה זו הוציא
משפט מעוקל, מעוות לא יוכל לתקן.
ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם בתכלית הפרסום, ונתנה לחכמים שבכל
דור, לחקות לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן, שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה", ע"כ.
ידיעה נכבדה זו פותחת לנו פתח בו נוכל לימלט מרבוי של ערפול וטשטוש אשר ניתן לערפל ולטשטש הדעות ע"י אותם
שאינם מכירים את מקומם וסבורים – מכיון שהינם יודעים קרוא וכתוב בספרי החכמה והדעת, העיון והמחשבה, כמו כן
רשאים הם ואולי אפילו מחוייבים הם להביע הוראתם חוצה ללמד בני יהודה קשות, ולהקשות קושיותיהם על הנהגת והנהלת
גדולי תורה, וההולכים במסורתם ולהעמידם אפילו כמורדים ברבותינו הקדמונים, עדי יודעים רבותם ומכונים למרוד בם, ואנו
אנו היודעים דעת קדמונינו ומסורת התורה נמצאת וקיימת עמנו.
והקורא השטחי הרואה מבואותיהם מתוך ספרות בלתי ידועה לכל לומד, ומתפעל מן הבקיאות, ונדמה לו האי ארוזילא בר חד
יומא כהר תבור ]עיין ביאור אגדות דרבה בב"ח להגר"א[, וכל דבריו נתונים ומסורים מן הקדש וקדש קדשים, משלחן גבוה
קאתן, וכיון שידע שמות הקודש, ולשונות חכמים מדברים שכיסם עתיק יומין, הרי הוא מתרגש ומתפעל, מתערפל ומתטשטש,
ומאבד שפיות הדעת, ומושכל התורה המסורה לחכמי תורה עמליה, מוריה, ומאוריה, אשר מלבד ידיעתם כתבי התורה, יודעים
העיון השני לידע לכוין המדה בקו ופלס ומשקולת בשקל שכל הקודש, וקודש קדשים, מרוב עמל תורה, ויגיעתה, ושימושם
חכמים רבותיהם אשר לא זזה ידם מידם וקיבלו מפיהם ומעובדם, להתאים הנידון אל דברי התורה המכוונים לו.
והדברים קל וחומר ומה באיסור והיתר, חיוב ופטור, טמא וטהור, קיים ולא קיים, כשר ופסול, אע"פ שהסוגיא עצמה מחוורת
וברורה, והנפת עיונו צודק לקבוע אמיתת הכללים והפרטים באופן נכון, בכל זאת בנושא המעשי יתכן מאד הכשלון, ולכך אין
לו להיודע הסוגיא להורות, אע"פ שנדמה לו כי ידיעותיו הרבות והעשירות מספקות אפשרות ההוראה, עליו להיות מכיר את
מקומו, כי איננו מיחידי הדור אשר התורה מסורה אליו להיות מורה התורה בדורו, והיא חכמתו ומעלתו. על אחת כמה וכמה
לאין ערוך פעמים כי בעניני הנהגת הדור וההבחנה מה מוטל על בני הדור בתפקידם, וכיצד ליישם תפקידם, וכיצד נותנים
המדה, והערך, הקו, והמשקולת, לענין זה או זה, אימתי, ואיך, בודאי ובודאי לא ניתנה ההוראה להיות מכוין אורחות בני התורה
בהשקפתם, לכל יודע קרוא וכתוב בכמה גווני סוגיות שונות, מעניינות, עמוקות, ובפרט כי מיד עם תלמודו מתרגם הוא את
הרובד המעשי וקובע כי דברי התורה הכתובים בזה מתורגמים בעובדא זו וכן עוד כיוצ"ב, ובכך הטעות רבה על הישרות, וכבר
כתב במסילת ישרים בפרק משקל החסידות כי בקל מאד ניתן ליכשל לקבוע על עבירות חמורות כמצוות גדולות, ועל מצוות
גדולות כעבירות חמורות, ואם בהנהגה מעשית כך בדרכי השקפת תורה בודאי על א' כמה וכמה.
וכבר אמר בחכמה אחד מיוחד מחכמי התורה בדורינו זכר צדיק לברכה, ]א. ה. הג"ר פנחס שרייבר זצוק"ל[ בחורף התשמ"ט כי
גם בעל הוראה מובהק בהלכות עגונות עדיין לא הגיע להוראה בהנהגת בני התורה בדור, ולא לו להורות בהשקפה בהוראה
למעשה.
וכדאי להעתיק בזה מדברי המעמיק הנשגב אשר הרבה זכות השקפת האמונה, היהדות, והשקפת בני התורה, ובנין ציבור בני
התורה בחו"ל ובארץ ישראל תלוי בו, כבוד שמו מפואר ונערץ בקרב החכמים והתלמידים, הגאון רבי אליהו אליעזר
זצוקללה"ה בספרו מכתב מאליהו ח"א, והוא מכתב אשר יסודי וגופי תורה תלויים בדבריו הטהורים, והוי שותה בצמא דבריו,
מי מעיין היוצאים מבית קדש הקדשים הוא לבבו הטהור, בעמ' 57 זה טוהר לשונו, "מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר כי-כל
גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלא ספק בכל משפטיהם ופסקי
דיניהם היה ה' נצב בעדת א', כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל, והגרח"ע ז"ל, והג' ר' חיים בריסקער ז"ל, והג' ר' ברוך בער ז"ל,
ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתינו, ומה בדור שלפניהם כגאון ישראל וקודשו רבנו ישראל מסלאנט זצוק"ל, ושאר גאוני
וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה – ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה, וכ"ש לאמרם. אם
לא שהבנתי אשר שמע מאחרים, הנקראים בני תורה, ומבעטים ברבותיהם, ומחללים ה', דברים כאלה, כי אז לא הייתי משיב
כלום.
אך ביודעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, על כן בצירוף גודל ידידותנו אמרתי אשים לילה כיום, ואשיב לו
דברים ברורים.
קודם כל דבר אומר למר, כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים, וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים
זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל והג"ר חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם
מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות
הבנתם. זאת ועוד אחרת – מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי עכ"פ בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם
שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה את
זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם,
וכי רוח הקדש שרתה בחבורתם.
ממש ראוי לומר "המבדיל בין קודש לחול" על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן. מסתמא יודע
כבודו את ד' ר' אלחנן שליט"א מה שמספר מגבורות רבו החפץ חיים זצ"ל, ידע נא כבודו כי רבנו אלחנן גדול מאד הוא ממש,
וגם את דבריו אין לדחות וכש"כ לבטל, אפילו מפני מה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש. וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע
לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לומר ח"ו שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את
טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין ב"ד יכול לבטל
ב"ד אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובלי זה קרוב הוא אשר ידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח, זהו דעת התורה
בגדר אמונת חכמים".
והאריך להביא סייעתא לדברים מהא דמגילת אסתר ע"ש בהרחבה, ומסיים ...כן הוא כל דרך המתרחקים מהאמת, להראות
בחוש שהצדיקים אובדים בצדקתם, וכן גם במרדכי היו יכולים להראות באצבע כי סוף סוף צדקתו הכשילתו, אבל הם עשו
תשובה, ...מדת כלל ישראל לשוב אל ה' ולהודות על האמת ולעזוב את דמיון החוש, אשר יציג לפניו היצר לכפור ברבותיו.
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת ותחלת כל חרבן ר"ל.
וכל הזכיות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא – אמונת חכמים.
עד כאן דברי המכתב מאליהו זכור לטוב.
ועתה אין לנו אלא להמשיך את המשך אותה מסורת על ידי תלמידיהם של הנזכרים לעיל כאן בישוב החדש בארץ ישראל
אשר השקפת התורה אצל כל החכמים ותלמידיהם נתיסדו ע"י עמלם בתורה ויגיעם וצדקתם של רבותינו החזון אי"ש זצ"ל
האבן האזל זצ"ל הגרי"ז הלוי זצ"ל הדובב מישרים זצ"ל הגר"א קוטלר זצ"ל הקהלות יעקב זצ"ל האבי עזרי זצ"ל אשר כל מה
שנכתב לעיל על רבותיהם ניתן ליאמר עליהם כפי שחוו כל רואיהם ותלמידיהם וההולכים באורחותיהם.
ואחד מיוחד בין תלמידי החכמים שבדור הגאון רבי ישראל אליהו זצוקללה"ה אשר על אף היותו מאד מקורי בהעמקה
וחשיבה ובעל הקף רחב בהרבה מכמני תורה, לא סטה כהוא זה מן דרך התורה המסורה מרבותינו הנ"ל, והעמיק והרחיב
הדברים בהבנה והעמקה מאד מיוחדת, ומצא הסימוכין למה שקבלנו מרבותינו בתוך ספרות דברי התורה העמוקים ובפרט
מתוך כתבי הגר"א ז"ל, והאיר לנו אור בחשכת גלותינו המיוחדת, ונפל נהורא בבי מדרשא ע"י ספרו הנשגב והנורא הפלא ופלא
התקופה בסערת אליהו, ובזכרוני כיצד לפני כארבעים שנה כאשר נכתב מאמרים מאמרים בקובץ לחושבי שמו בשם וילמדו
תועים בינה היו כל חשובי בני התורה בדור שותים בצמא דבריו ומשתוקקים למאמר הבא והיו הדברים נספגים בלבבות כלחם
אבירים הנבלע באברים בלא שום פסולת ח"ו, עד אשר יצא כספר בתוספת מרובה, וזקני הדור ההוא זכר צדיקים לברכה היו
מורים באצבע ואומרים זו הדרך לכו בה, היא היא דרכה של תורה המסורה לנו מרבותינו. והנה בא בעל האמת נעדרת בקלות
ראש וקלות דעת בזלזול וליצנות לטשטש ולשבש דעת התורה הצרופה ובפנים של מקנא להאמת כביכול, והרי כיון שבא
לסטות מן דרך הצרופה המסורה עפ"י כל זקני הדורות, הרי אין כאן בזוי תלמיד חכם גרידא, אשר חומרתו רבה מאד כמבואר
בש"ס ופוסקים, וצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע ליקריה, אלא חומרתו הרי היא כנוסחת מכתבו של רבינו אליהו אליעזר
זצוק"ל.
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת ותחלת כל חרבן ר"ל, וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל,
שהיא אמונת חכמים.
והנני להעתיק בזה מן המאמר הנפלא שנכתב בשעתו בקובץ לחושבי שמו לפני כל"ה שנים בשם אותותינו לא ראינו ונעתק
ונקבץ בספר יוסף דעת מאמרים וכתבים מר' יוסף ליס ע"ה )אשר כפי שנדפסה שם צואתו בקפידה שלא לכנותו ולא לשבחו
אפילו לאחר זמן לכך לא כתבתי בזה מאומה(, כל דבריו הרי הם קבלה מרבותיו, וזכה כי הרבה תלמידי חכמים נתיחסו כי ממנו
קבלו דעת התורה הצרופה, כפי שנשתמרה בלבבו כיין המשומר בענביו, כפי שספג ונמסר לו מרבו המובהק הסבא קדישא
דמיר רבי ירוחם הלוי זצוקללה"ה, ומרן רי"ז הלוי זצוקללה"ה, וטפח והטפיח מימי אמנה של תורה על סביבותיו.
ואלו דבריו שם, מקובל לנו כי בעת שהיה החפץ חיים זצוקללה"ה עסוק בחיבור משנה ברורה קרה אסון בביתו כי בנו חביבו
הרב אברהם זצ"ל, אשר הוזכר לטובה בהקדמה לספרו לקוטי הלכות כי היה גדול בתורה ובמעלות המדות עד להפליא וכי
עזרו הרבה, והרבה מחדושי תורה בזבח תודה שלו הן, והיה עמקן נפלא ובעל סברא ישרה ע"ש, נקטף באביב ימיו בן כ"ג
בהיותו בחור, ושמעו החפץ חיים ז"ל מכריז ואומר שטן שטן יודע אני כי אתה חפץ להפריעני מעבודת הקודש בהמשנ"ב, לא
יעזרך כל ענין אמשיך בסייעתא דשמיא. עוד ידוע כי באחרית ימיו היה חפצו של החפץ חיים זצוק"ל להשתקע בארץ ישראל,
ובודאי מתוך כונות טהורות ולתועלת כללות הישוב בארץ ישראל המתחדש, וכבר השתדלו בבנין ביתו בפתח תקוה, ואחר
מספר פעמי השתדלות שלא צלחו, אמר כנראה מן השמים מעכבים הנסיעה והפסיק הענין לגמרי.
נתבונן בזה אילו אנו היינו במצב זה של עיכובים קשים בזמן עסק בספר, ועיכובים בזמן נסיעה לארץ ישראל, בהחלט יש
מקום לומר כי היינו בכל פעם של עיכוב מגיעים למסקנא הפוכה ממסקנתו של החפץ חיים ז"ל, והיינו קובעים בעת העסק
במשנ"ב כי הוא עיכוב מן השמים, אולי במקום גדולים אל תעמוד, וע"ד הנודע כי הגר"א ז"ל בעת עסק לכתוב ספר פסק
נתגלה לו כי אין רצוי בכך בב"ד של מעלה ופסק מן הענין, וכלפי ארץ ישראל מאד ניתן לומר כי המסקנא היתה לחיוב, אתרא
דמשה ואהרן לא זכו לה אנן כדי לזכות צריכים לעבור כמה וכמה ארפתקי. אכן רבינו החפץ חיים ז"ל היתה לו העין הבוחנת
וחדה בכל המציאות, ובהירות גמורה בדעת תורה ודרכי ההשגחה, הבחין וידע כי העובדא הראשונה הוי מעשה שטן, ונסיון
שצריך להתגבר עליו הוא. ומעשה שני הרי הוא באמת מצב נכון אשר מן השמים חפצים כי החפץ חיים יחיה ערוב ימיו בחו"ל
ולא יעלה לארץ ישראל.
מסופר אשר פעם נאמר בפני מרן הגרי"ז זצוק"ל עובדא שהיה, והוראת החפץ חיים זצ"ל על כך, והיה הענין תמוה מכמה פנים
באופן מוזר ומוקשה מאד, נזף מרן הגרי"ז בהמספר ואמר אין אנו בקטנותינו מסוגלים לדעת ולהבין עומק מחשבותיו של החפץ
חיים זצ"ל כלל וכלל, ובכן מה לנו לשאול שאלות על הוראותיו. ע"כ.
במצבינו כהיום כותב ר' יוסף לקינו בכפלים, על כל תופעה בעולם שלא היה צפוי לנו מראש תופסים את זה כתופעה שמימית,
וממילא תוך כדי דיבור אנו מתחילים להרהר מהו פירוש השגחה זו, ומה רוצים בשמים, בודאי הי"ת מראה לנו בזה כי רצונו
הוא כך וכך, ובזה נוטים לכל מיני דעות חדשות, ושתים רעות יש בזה, חדא מי הגיד לנו שזוהי תופעה שמיימית, ולא מעשה
שטן, לנסותינו על תמימות אמונתינו והילוכינו אחרי אלדינו, האם תהיה נטיה כל דהיא מצדינו מתמימות עבודתו מפני מראה
עינינו, ובאם מראה העינים מראה חלילה הכחשה כל דהיא לחיזוק אמונתו, ייחלש אצלו חוט השערה מהשקפת התורה
כהמסור לנו מרבותינו ז"ל, והרי פרשה שלימה היא בהנביא מלאכי כי יראי ה' וחושבי שמו בראותם כי זדים ועושי רשעה בחנו
אלדים וימלטו, נדברו איש אל רעהו לחזק דעתם ולא להתפעל ולהתרגש ולא לסור ח"ו שום זיז כל דהו מן אמיתת ההשגחה
כפי המקובל והמסור לנו ע"פ נביאנו וחכמינו, וא"כ בזמנינו רבים הם המתרגשים ומתפעלים ואינם מקיימים "נדברו", ומסיקים
מסקנא כי עסקינן במעשה ה' ולא במעשה שטן, והלא מאין כח ההבחנה, עוד זאת מאין לקחנו לעצמינו חופש כזה בשכלינו
ליכנס וליתן פירוש בההשגחה ולהגדיר המכוון שלו, וכאילו רחבה דעתי כל כך להבין גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו
ממחשבותינו, ואין לו להי"ת שום כונה אחרת מלבד פירוש שכלי הקט, האם אין זו גסות שאין דוגמתה, הבאה מהגסת הלב,
ממחשבת אני ואפסי.
ואם כי אכן היו מעולם יחידים שהיו אומרים פירושם בדרכיו ית', הרי היה זה רק מפרי הופעת רוח קדשו יתברך בבית מדרשם,
והארת עיניהם במאור תורתו יתברך, ואחרי עמלם בכל כחם בתורה לשמה, ע"י המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם זכו
לנשיקות פיהו ית' מפיו דעת ותבונה. אבל איך נעיז פנינו להדמות להם כלל. עכ"ד יוסף דעת במאמר אותותינו לא ראינו. )לא
הכל בלשונו ממש כדי להקל על הלומד(.
ומכאן יבין וידע כל יושב בבית מדרש רבותינו כי הם למדונו להיות תלמידי רבותיהם אשר הם זכו להיות בוני עולם התורה
ומחנכי בני התורה כהמשך מסורת התורה, וכך הובטחנו כי תתמיד ותמשיך מסורת התורה בהישיבות הקדושות, המסורת שלא
לסטות כלל וכלל ממה שהורונו רבותינו זכרנם לברכה לחיי העולם הבא.
אמנם הדברים נכתבו כלפי קונטרס מסוים, אכן הנושא הינו כללי, וכיוון הדברים הרי הם מיועדים לידע ולהבין כלפי הרבה
סוטים ומסטים מיושר אורחות הדרך המסורה.
נכתב ע"י המשגיח הגאון רבי טוביה נוביק שליט"א. - אידך זיל גמור...... ללא שום שינוי- ההדגשות אינם במקור-
בחנינות החונן מאוצר מתנ"ח לשאינו הגון כלל כמוני, היום יסוד שביסוד למנב"י מ"א למטמונים, קודשא בריך הוא ליבא בעא
לפ"ק התשע"א
ראיתי קונטרס בעילום שם כותבו ומוציאו, הניתן לו שמו והאמת נעדרת, ושמו נאה לו כי האמת נעדרת ממנו והפוסל במומו
פוסל. ואין אני נכנס לקטני קטנות ופרטי פרטים, אלא לגופא של סוגיא בעזר החונן להדיו"ט קט"ן. עצור במילי לא אוכל
אמרתי אשיחה וירווח לי.
כתב המאור הגדול בחשכת דור אחרון האי"ש בעל החזון ברשימה הנדפסת בח"א מקובץ אגרות סי' ל"א, זה לשונו הטהור:
"בירור משפט בבחינת הלכה למעשה נחלק לעיונים שנים, העיון הראשון להניף הסלת הנקי סעיפי המשפט התוריים, ואחריו
עיון השני החדירה בהעובדא הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את
הנידון אל סעיף ההלכה המכוון עליו. ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין
אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו, ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של
הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים, ובהעלמה זו הוציא
משפט מעוקל, מעוות לא יוכל לתקן.
ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם בתכלית הפרסום, ונתנה לחכמים שבכל
דור, לחקות לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן, שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה", ע"כ.
ידיעה נכבדה זו פותחת לנו פתח בו נוכל לימלט מרבוי של ערפול וטשטוש אשר ניתן לערפל ולטשטש הדעות ע"י אותם
שאינם מכירים את מקומם וסבורים – מכיון שהינם יודעים קרוא וכתוב בספרי החכמה והדעת, העיון והמחשבה, כמו כן
רשאים הם ואולי אפילו מחוייבים הם להביע הוראתם חוצה ללמד בני יהודה קשות, ולהקשות קושיותיהם על הנהגת והנהלת
גדולי תורה, וההולכים במסורתם ולהעמידם אפילו כמורדים ברבותינו הקדמונים, עדי יודעים רבותם ומכונים למרוד בם, ואנו
אנו היודעים דעת קדמונינו ומסורת התורה נמצאת וקיימת עמנו.
והקורא השטחי הרואה מבואותיהם מתוך ספרות בלתי ידועה לכל לומד, ומתפעל מן הבקיאות, ונדמה לו האי ארוזילא בר חד
יומא כהר תבור ]עיין ביאור אגדות דרבה בב"ח להגר"א[, וכל דבריו נתונים ומסורים מן הקדש וקדש קדשים, משלחן גבוה
קאתן, וכיון שידע שמות הקודש, ולשונות חכמים מדברים שכיסם עתיק יומין, הרי הוא מתרגש ומתפעל, מתערפל ומתטשטש,
ומאבד שפיות הדעת, ומושכל התורה המסורה לחכמי תורה עמליה, מוריה, ומאוריה, אשר מלבד ידיעתם כתבי התורה, יודעים
העיון השני לידע לכוין המדה בקו ופלס ומשקולת בשקל שכל הקודש, וקודש קדשים, מרוב עמל תורה, ויגיעתה, ושימושם
חכמים רבותיהם אשר לא זזה ידם מידם וקיבלו מפיהם ומעובדם, להתאים הנידון אל דברי התורה המכוונים לו.
והדברים קל וחומר ומה באיסור והיתר, חיוב ופטור, טמא וטהור, קיים ולא קיים, כשר ופסול, אע"פ שהסוגיא עצמה מחוורת
וברורה, והנפת עיונו צודק לקבוע אמיתת הכללים והפרטים באופן נכון, בכל זאת בנושא המעשי יתכן מאד הכשלון, ולכך אין
לו להיודע הסוגיא להורות, אע"פ שנדמה לו כי ידיעותיו הרבות והעשירות מספקות אפשרות ההוראה, עליו להיות מכיר את
מקומו, כי איננו מיחידי הדור אשר התורה מסורה אליו להיות מורה התורה בדורו, והיא חכמתו ומעלתו. על אחת כמה וכמה
לאין ערוך פעמים כי בעניני הנהגת הדור וההבחנה מה מוטל על בני הדור בתפקידם, וכיצד ליישם תפקידם, וכיצד נותנים
המדה, והערך, הקו, והמשקולת, לענין זה או זה, אימתי, ואיך, בודאי ובודאי לא ניתנה ההוראה להיות מכוין אורחות בני התורה
בהשקפתם, לכל יודע קרוא וכתוב בכמה גווני סוגיות שונות, מעניינות, עמוקות, ובפרט כי מיד עם תלמודו מתרגם הוא את
הרובד המעשי וקובע כי דברי התורה הכתובים בזה מתורגמים בעובדא זו וכן עוד כיוצ"ב, ובכך הטעות רבה על הישרות, וכבר
כתב במסילת ישרים בפרק משקל החסידות כי בקל מאד ניתן ליכשל לקבוע על עבירות חמורות כמצוות גדולות, ועל מצוות
גדולות כעבירות חמורות, ואם בהנהגה מעשית כך בדרכי השקפת תורה בודאי על א' כמה וכמה.
וכבר אמר בחכמה אחד מיוחד מחכמי התורה בדורינו זכר צדיק לברכה, ]א. ה. הג"ר פנחס שרייבר זצוק"ל[ בחורף התשמ"ט כי
גם בעל הוראה מובהק בהלכות עגונות עדיין לא הגיע להוראה בהנהגת בני התורה בדור, ולא לו להורות בהשקפה בהוראה
למעשה.
וכדאי להעתיק בזה מדברי המעמיק הנשגב אשר הרבה זכות השקפת האמונה, היהדות, והשקפת בני התורה, ובנין ציבור בני
התורה בחו"ל ובארץ ישראל תלוי בו, כבוד שמו מפואר ונערץ בקרב החכמים והתלמידים, הגאון רבי אליהו אליעזר
זצוקללה"ה בספרו מכתב מאליהו ח"א, והוא מכתב אשר יסודי וגופי תורה תלויים בדבריו הטהורים, והוי שותה בצמא דבריו,
מי מעיין היוצאים מבית קדש הקדשים הוא לבבו הטהור, בעמ' 57 זה טוהר לשונו, "מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר כי-כל
גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלא ספק בכל משפטיהם ופסקי
דיניהם היה ה' נצב בעדת א', כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל, והגרח"ע ז"ל, והג' ר' חיים בריסקער ז"ל, והג' ר' ברוך בער ז"ל,
ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתינו, ומה בדור שלפניהם כגאון ישראל וקודשו רבנו ישראל מסלאנט זצוק"ל, ושאר גאוני
וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה – ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה, וכ"ש לאמרם. אם
לא שהבנתי אשר שמע מאחרים, הנקראים בני תורה, ומבעטים ברבותיהם, ומחללים ה', דברים כאלה, כי אז לא הייתי משיב
כלום.
אך ביודעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, על כן בצירוף גודל ידידותנו אמרתי אשים לילה כיום, ואשיב לו
דברים ברורים.
קודם כל דבר אומר למר, כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים, וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים
זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל והג"ר חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם
מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות
הבנתם. זאת ועוד אחרת – מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי עכ"פ בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם
שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה את
זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם,
וכי רוח הקדש שרתה בחבורתם.
ממש ראוי לומר "המבדיל בין קודש לחול" על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן. מסתמא יודע
כבודו את ד' ר' אלחנן שליט"א מה שמספר מגבורות רבו החפץ חיים זצ"ל, ידע נא כבודו כי רבנו אלחנן גדול מאד הוא ממש,
וגם את דבריו אין לדחות וכש"כ לבטל, אפילו מפני מה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש. וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע
לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לומר ח"ו שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את
טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין ב"ד יכול לבטל
ב"ד אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובלי זה קרוב הוא אשר ידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח, זהו דעת התורה
בגדר אמונת חכמים".
והאריך להביא סייעתא לדברים מהא דמגילת אסתר ע"ש בהרחבה, ומסיים ...כן הוא כל דרך המתרחקים מהאמת, להראות
בחוש שהצדיקים אובדים בצדקתם, וכן גם במרדכי היו יכולים להראות באצבע כי סוף סוף צדקתו הכשילתו, אבל הם עשו
תשובה, ...מדת כלל ישראל לשוב אל ה' ולהודות על האמת ולעזוב את דמיון החוש, אשר יציג לפניו היצר לכפור ברבותיו.
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת ותחלת כל חרבן ר"ל.
וכל הזכיות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא – אמונת חכמים.
עד כאן דברי המכתב מאליהו זכור לטוב.
ועתה אין לנו אלא להמשיך את המשך אותה מסורת על ידי תלמידיהם של הנזכרים לעיל כאן בישוב החדש בארץ ישראל
אשר השקפת התורה אצל כל החכמים ותלמידיהם נתיסדו ע"י עמלם בתורה ויגיעם וצדקתם של רבותינו החזון אי"ש זצ"ל
האבן האזל זצ"ל הגרי"ז הלוי זצ"ל הדובב מישרים זצ"ל הגר"א קוטלר זצ"ל הקהלות יעקב זצ"ל האבי עזרי זצ"ל אשר כל מה
שנכתב לעיל על רבותיהם ניתן ליאמר עליהם כפי שחוו כל רואיהם ותלמידיהם וההולכים באורחותיהם.
ואחד מיוחד בין תלמידי החכמים שבדור הגאון רבי ישראל אליהו זצוקללה"ה אשר על אף היותו מאד מקורי בהעמקה
וחשיבה ובעל הקף רחב בהרבה מכמני תורה, לא סטה כהוא זה מן דרך התורה המסורה מרבותינו הנ"ל, והעמיק והרחיב
הדברים בהבנה והעמקה מאד מיוחדת, ומצא הסימוכין למה שקבלנו מרבותינו בתוך ספרות דברי התורה העמוקים ובפרט
מתוך כתבי הגר"א ז"ל, והאיר לנו אור בחשכת גלותינו המיוחדת, ונפל נהורא בבי מדרשא ע"י ספרו הנשגב והנורא הפלא ופלא
התקופה בסערת אליהו, ובזכרוני כיצד לפני כארבעים שנה כאשר נכתב מאמרים מאמרים בקובץ לחושבי שמו בשם וילמדו
תועים בינה היו כל חשובי בני התורה בדור שותים בצמא דבריו ומשתוקקים למאמר הבא והיו הדברים נספגים בלבבות כלחם
אבירים הנבלע באברים בלא שום פסולת ח"ו, עד אשר יצא כספר בתוספת מרובה, וזקני הדור ההוא זכר צדיקים לברכה היו
מורים באצבע ואומרים זו הדרך לכו בה, היא היא דרכה של תורה המסורה לנו מרבותינו. והנה בא בעל האמת נעדרת בקלות
ראש וקלות דעת בזלזול וליצנות לטשטש ולשבש דעת התורה הצרופה ובפנים של מקנא להאמת כביכול, והרי כיון שבא
לסטות מן דרך הצרופה המסורה עפ"י כל זקני הדורות, הרי אין כאן בזוי תלמיד חכם גרידא, אשר חומרתו רבה מאד כמבואר
בש"ס ופוסקים, וצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע ליקריה, אלא חומרתו הרי היא כנוסחת מכתבו של רבינו אליהו אליעזר
זצוק"ל.
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת ותחלת כל חרבן ר"ל, וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל,
שהיא אמונת חכמים.
והנני להעתיק בזה מן המאמר הנפלא שנכתב בשעתו בקובץ לחושבי שמו לפני כל"ה שנים בשם אותותינו לא ראינו ונעתק
ונקבץ בספר יוסף דעת מאמרים וכתבים מר' יוסף ליס ע"ה )אשר כפי שנדפסה שם צואתו בקפידה שלא לכנותו ולא לשבחו
אפילו לאחר זמן לכך לא כתבתי בזה מאומה(, כל דבריו הרי הם קבלה מרבותיו, וזכה כי הרבה תלמידי חכמים נתיחסו כי ממנו
קבלו דעת התורה הצרופה, כפי שנשתמרה בלבבו כיין המשומר בענביו, כפי שספג ונמסר לו מרבו המובהק הסבא קדישא
דמיר רבי ירוחם הלוי זצוקללה"ה, ומרן רי"ז הלוי זצוקללה"ה, וטפח והטפיח מימי אמנה של תורה על סביבותיו.
ואלו דבריו שם, מקובל לנו כי בעת שהיה החפץ חיים זצוקללה"ה עסוק בחיבור משנה ברורה קרה אסון בביתו כי בנו חביבו
הרב אברהם זצ"ל, אשר הוזכר לטובה בהקדמה לספרו לקוטי הלכות כי היה גדול בתורה ובמעלות המדות עד להפליא וכי
עזרו הרבה, והרבה מחדושי תורה בזבח תודה שלו הן, והיה עמקן נפלא ובעל סברא ישרה ע"ש, נקטף באביב ימיו בן כ"ג
בהיותו בחור, ושמעו החפץ חיים ז"ל מכריז ואומר שטן שטן יודע אני כי אתה חפץ להפריעני מעבודת הקודש בהמשנ"ב, לא
יעזרך כל ענין אמשיך בסייעתא דשמיא. עוד ידוע כי באחרית ימיו היה חפצו של החפץ חיים זצוק"ל להשתקע בארץ ישראל,
ובודאי מתוך כונות טהורות ולתועלת כללות הישוב בארץ ישראל המתחדש, וכבר השתדלו בבנין ביתו בפתח תקוה, ואחר
מספר פעמי השתדלות שלא צלחו, אמר כנראה מן השמים מעכבים הנסיעה והפסיק הענין לגמרי.
נתבונן בזה אילו אנו היינו במצב זה של עיכובים קשים בזמן עסק בספר, ועיכובים בזמן נסיעה לארץ ישראל, בהחלט יש
מקום לומר כי היינו בכל פעם של עיכוב מגיעים למסקנא הפוכה ממסקנתו של החפץ חיים ז"ל, והיינו קובעים בעת העסק
במשנ"ב כי הוא עיכוב מן השמים, אולי במקום גדולים אל תעמוד, וע"ד הנודע כי הגר"א ז"ל בעת עסק לכתוב ספר פסק
נתגלה לו כי אין רצוי בכך בב"ד של מעלה ופסק מן הענין, וכלפי ארץ ישראל מאד ניתן לומר כי המסקנא היתה לחיוב, אתרא
דמשה ואהרן לא זכו לה אנן כדי לזכות צריכים לעבור כמה וכמה ארפתקי. אכן רבינו החפץ חיים ז"ל היתה לו העין הבוחנת
וחדה בכל המציאות, ובהירות גמורה בדעת תורה ודרכי ההשגחה, הבחין וידע כי העובדא הראשונה הוי מעשה שטן, ונסיון
שצריך להתגבר עליו הוא. ומעשה שני הרי הוא באמת מצב נכון אשר מן השמים חפצים כי החפץ חיים יחיה ערוב ימיו בחו"ל
ולא יעלה לארץ ישראל.
מסופר אשר פעם נאמר בפני מרן הגרי"ז זצוק"ל עובדא שהיה, והוראת החפץ חיים זצ"ל על כך, והיה הענין תמוה מכמה פנים
באופן מוזר ומוקשה מאד, נזף מרן הגרי"ז בהמספר ואמר אין אנו בקטנותינו מסוגלים לדעת ולהבין עומק מחשבותיו של החפץ
חיים זצ"ל כלל וכלל, ובכן מה לנו לשאול שאלות על הוראותיו. ע"כ.
במצבינו כהיום כותב ר' יוסף לקינו בכפלים, על כל תופעה בעולם שלא היה צפוי לנו מראש תופסים את זה כתופעה שמימית,
וממילא תוך כדי דיבור אנו מתחילים להרהר מהו פירוש השגחה זו, ומה רוצים בשמים, בודאי הי"ת מראה לנו בזה כי רצונו
הוא כך וכך, ובזה נוטים לכל מיני דעות חדשות, ושתים רעות יש בזה, חדא מי הגיד לנו שזוהי תופעה שמיימית, ולא מעשה
שטן, לנסותינו על תמימות אמונתינו והילוכינו אחרי אלדינו, האם תהיה נטיה כל דהיא מצדינו מתמימות עבודתו מפני מראה
עינינו, ובאם מראה העינים מראה חלילה הכחשה כל דהיא לחיזוק אמונתו, ייחלש אצלו חוט השערה מהשקפת התורה
כהמסור לנו מרבותינו ז"ל, והרי פרשה שלימה היא בהנביא מלאכי כי יראי ה' וחושבי שמו בראותם כי זדים ועושי רשעה בחנו
אלדים וימלטו, נדברו איש אל רעהו לחזק דעתם ולא להתפעל ולהתרגש ולא לסור ח"ו שום זיז כל דהו מן אמיתת ההשגחה
כפי המקובל והמסור לנו ע"פ נביאנו וחכמינו, וא"כ בזמנינו רבים הם המתרגשים ומתפעלים ואינם מקיימים "נדברו", ומסיקים
מסקנא כי עסקינן במעשה ה' ולא במעשה שטן, והלא מאין כח ההבחנה, עוד זאת מאין לקחנו לעצמינו חופש כזה בשכלינו
ליכנס וליתן פירוש בההשגחה ולהגדיר המכוון שלו, וכאילו רחבה דעתי כל כך להבין גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו
ממחשבותינו, ואין לו להי"ת שום כונה אחרת מלבד פירוש שכלי הקט, האם אין זו גסות שאין דוגמתה, הבאה מהגסת הלב,
ממחשבת אני ואפסי.
ואם כי אכן היו מעולם יחידים שהיו אומרים פירושם בדרכיו ית', הרי היה זה רק מפרי הופעת רוח קדשו יתברך בבית מדרשם,
והארת עיניהם במאור תורתו יתברך, ואחרי עמלם בכל כחם בתורה לשמה, ע"י המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם זכו
לנשיקות פיהו ית' מפיו דעת ותבונה. אבל איך נעיז פנינו להדמות להם כלל. עכ"ד יוסף דעת במאמר אותותינו לא ראינו. )לא
הכל בלשונו ממש כדי להקל על הלומד(.
ומכאן יבין וידע כל יושב בבית מדרש רבותינו כי הם למדונו להיות תלמידי רבותיהם אשר הם זכו להיות בוני עולם התורה
ומחנכי בני התורה כהמשך מסורת התורה, וכך הובטחנו כי תתמיד ותמשיך מסורת התורה בהישיבות הקדושות, המסורת שלא
לסטות כלל וכלל ממה שהורונו רבותינו זכרנם לברכה לחיי העולם הבא.
אמנם הדברים נכתבו כלפי קונטרס מסוים, אכן הנושא הינו כללי, וכיוון הדברים הרי הם מיועדים לידע ולהבין כלפי הרבה
סוטים ומסטים מיושר אורחות הדרך המסורה.
נכתב ע"י המשגיח הגאון רבי טוביה נוביק שליט"א. - אידך זיל גמור...... ללא שום שינוי- ההדגשות אינם במקור-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה