מחשבה אחת חלק א

"מחשבה אחת"

מול מבול של סיסמאות ושטיפת מח, כדאי לעצור לרגע ולחשוב. לא לנתח, לא להתעמק, רק לחשוב. במובן הפשוט ביותר.

הורד כקובץ.pdf

מהו "קיום"

הנה הטענה הנשמעת היום בחוצות קריה היא, שבסה"כ "רוצים להתקיים". - ואנשים רבים מתפלאים על הגדרת ה"קיום" המתחדשת כאן, שפירושה לחלק באופן קבוע בכל עיר "פשקויל" ממוסד ולהסביר לכל הצעירים שזקני הדור הם פשרנים ומשכילים, ושאר מרעין בישין, ושהצעירים צריכים לקחת את הענייניים לידיים. וכו' וכו'.

ניתן את רשות הדיבור ל"הפלס":

אולי המדריך מצונן ולכן אינו מריח" שאל אחד הבוגרים שבילדים, שנזכר באפיזודה דומה.. כשהביוב עלה נשאר המדריך המנוזל בבית המצחין באומרו שאינו מריח מאומה.. כאן איבד המדריך סבלנותו וצעק "אני אמנם מצונן. אבל רוב ההולכים ברחוב ודאי אינם מצוננים. ואם הם אינם מריחים אז אין ריח. וחוץ מזה על מה מדובר כאן בסה"כ, ריח של אש. אם יש ריח או אין מבחינתי זה לא נושא בכלל". מקצה החבורה נשמע קולו של הקטן והפיקח שבילדים "בכל מה שקשור לריח אין מתחשבים לא בחסרי חוש הריח, ובודאי לא בדעת האנשים ברחוב". ( (מתוך כתבה ב"הפלס" חורף תשע"ג "המדריך המצונן"). 

התחדש כאן ש"להתקיים" פירושו, צורה של התנשאות מקוממת ומחפירה, תוך השפלה חירוף וגידוף בפומבי של כל גדולי ישראל שאינם מתכופפים לדעתם. להסביר בחוצות קריה שאין להצביע בבחירות לכנסת ל"אגודת ישראל" - אם כעת אינם מוכנים לפעול עפ"י ה"השקפה" שלנו. וכמובן מביאים גם לזה "מסורת", שהלא הורה הסטייפלער בזמנו שלא להצביע כשהלכו עם פא"י (!!).

להתקיים היום, הכוונה היא, להוציא חוברות "מי לה' אלי", להסביר ולהגדיר את כל הציבור התורני כ"פא"י". - לא ל"התקיים" כקהילה, אלא כציבור הנלחם באלו שלא פחות מאשר החריבו את "ביהמ"ק הראשון" (ציטוט). להתקיים היינו להסביר ש"המשכילים" השתלטו על הקהילות, והציבור פשוט אינו מנוהל "עפ"י ההשקפה התורתית". להתקיים לא כקהילה מסוימת או תלמידי רב מסוים, אלא כ"בני תורה" (כלומר, רוב בנין ומניין של יושבי בית המדרש ורבותיהם, כנראה אינם עונים להגדרה בן תורה). להתקיים כבטאון "עולם התורה" – כלומר בסה"כ רוצים להתקיים ולהסביר לציבור שגדולי ישראל כנראה לא מבינים והם פא"י ומשכילים ועובדי העגל ואינם "בני תורה" ו"עולם התורה" ומחריבי ביהמ"ק. זה הכל. רק להתקיים.

וזאת אחרי זמנים ארוכים של "קיום" בפועל על פי רוח זו. כמו למשל לקבוע בכוללים של הגראי"ל איזה אוכל יחלקו לאברכים לפני החגים. ואם מישהו לא מתאים ל"שיטה" שלנו, להתסיס בתוך הכולל שלו. – לקבוע לכל אחד מה להגיד בוועד לתלמידים שלו. - ואם אברך מוציא ספר, למשל, "בעצתך תנחני" על מנת להתמודד עם קשיי הדור, נלחמים בו בחרב ובחנית ומפרסמים נגדו בעיתון. ולמרות שהסכימו על ספרו כמה ת"ח, רק משום שאינו מתאים אליבא דהשיטה שלנו. וכן בכל פרט ופרט. 

ורבים מתפלאים, האמנם לזה "קיום" יקרא. והרי עם קיום כזה "א"א להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת". כל זמן שמישהו אינו מכיר את מקומו, ומשוכנע שיש בידו את הנוסחא היחידה התורתית הצרופה הנאמנת למקור, האמת הטוטאלית המוחלטת, וכל דעה אחרת היא 'מזרחי'. וגם מדבר ופועל בהתאם לכך, הרי ע"ז יאמר כל אדם שפוי "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".

ויודגש, כי א"א למנוע מאדם ללמד לתלמידיו את דעתו גם כשפוסל אחרים. וכגון לו יצויר שבחוג בריסק או כדומה יתייחסו להגרש"ז אויערבך או לרב שך וכו', בצורה אחרת מהמקובל אצלנו כגדול הדור או עמוד ההוראה או רה"י וכדו'. אם אצלם הכל נמדד בצורה אחרת ויש להם ביקורת וטענות וכו'. – האם מישהו יוכל לומר להם איך לחנך [ואם לפי דעתנו הם משחיתים את ילדיהם בסגנון חינוכם, זהו עניינם שלהם]. - אמנם לעומת זה אילו הם יפתחו במערכה ציבורית ויחלקו לכל בית בעיר דפי הסברה על מנת לשכנע ולסחוף את הקהל הרחב למה פוסקי הדור או מנהיגיו הם אנשים פסולים ולא בסדר וכו' – האם זה יכול להיות מקובל?!

אמור לי מהו "קיומך" ואומר לך מי אתה

ואמנם התשובה (מדוע זה מכונה אצלם כ"קיום"), היא פשוטה מאד. והגדרת הקיום הזו היא נכונה מאד ונאמנת למציאות אצלם. משום שה'חוג' הזה אכן שונה במהות קיומו מכל החוגים והאסכולות שהכרנו עד היום. כל מי שהוא בריסקער או חזו"אניק או קנאי או תלמיד של הרב וולבה ובעלי המוסר, או מה שלא יהיה. יש לו איזה מהלך מסוים באורח חייו, בסגנון הלימוד או בעבודת ה' או בהתבדלות שלא לוקח תקציבי מדינה וחי בסגנון שמרני. וכיו"ב. אבל בקהילה החדשה הזו, אתה שואל את הבחור או האברך שמולך במה אתה שונה ממני באורח החיים? השאיפות הם אותו דבר, צורת החיים הבדלנית אותו דבר [אם לא פחות בהרבה מקרים]. ההבדל היחיד הוא שיש איזשהו ויכוח בדרכי הפעולה הציבורית של חברי הכנסת וכדו', באיזו דרך להשיג את מטרותינו. ואין זה נוגע כלל לצביון החיים האישי, אלא לציבוריות גרידא. והבחור דנן "סובר" ברוחב דעתו כדעת האומרים שהח"כ צריכים לעשות כך וכך ולא משהו אחר. וכל ה"קיום" הוא אך ורק לגבי השיטה הציבורית הכללית. השיטה המהוללה מתמצית בדרכי פעולה לחכי"ם גרידא.

ולמשל, דוגמא אופיינית ומצויה לרוב, לאחד מידידי מקהילת "הלוחמים" הוצע שידוך של בחורה שעושה תואר. מייד קם ואמר "הרי אנחנו נגד זה". ושוב נמלך בדעתו שהרי זו "הנהגה כללית" לציבור בלבד. ואין שום בעיה. והנה בישיבות הטובות ישנם בחורים לאין ספור שאינם יודעים כלל מהו תואר. וידידינו היקר הלוחם דנן אשתו עו"ד מדופלמת, אולם קהילתו ושיטתו היא שצריך "לכתוב מכתב" שכולן צריכות להיות גננות. ותפקידו מסתכם בלירוק בפרצוף של כל מנהיג שלא כותב את המכתב הזה. איננו רוצים להזכיר כאן שמות פרטיים, אולם גדולי ומובילי המאבק עושים לנשותיהם תארים. משום שהנושא הוא לציבור, אבל לא ליחידים...

במה א"כ הוא רוצה להרגיש שהוא "התקיים", כל מהות ה"קיום" הנחשק, היא ממילא רק השאיפה להשתלט על הנהגת הציבור. להשמיע ברמה שהציבור הוא אינו בן תורה אלא מזרחי. ובעבר אכן יכלו לזכות במצווה גדולה זו בפועל ממש, ע"י שליטתם במנגנוני העיתון והמפלגה, וכיום משתדלים לכה"פ ע"י שמשפילים ומחרפים כל דעה אחרת בדיבור ובכתב.

ציבור זה הוא ציבור וירטואלי, אוסף של דעות שאין להם כל משמעות וביטוי כאורח חיים בקהילה מסוימת, אלא רק בצורת הנהגה כלל ציבורית. אולם מה לעשות ששאלות ההנהגה הם אחידות לכלל הציבור, ואין בהם משמעות של התפצלות לקהילות. (וגם הדיבורים על "שיתוף" אין בהם תוכן מלבד זריית חול בעיני הציבור) 

חשוב לזכור ולהזכיר כי כאשר בזמנו לא קבלו את דעתם של הבריסקאים והחזונאישניקים לגבי הכניסה לקואליציה ועוד, ואף נלחמו בהם עד חרמה (למרות שהביעו דעה קנאית וקיצונית יותר). מעולם הם לא נמנעו מלהצביע דגל מסיבה זו. ולעומת זאת במקרה של ה"קהילה" דנן, ברור היה שלא יצביעו, ברגע שלא קבלו ייצוג ציבורי. - והסיבה פשוטה, כי כל חוג יש לו קיום ומשמעות גם מבלי הנציגות הציבורית. בסגנון חייו, כפי שיש קיום לחוג בריסק וחזונאישניקים ומוסרניקים וחוציניקים וברסלב וכדומה. אבל הקבוצה דנן אין לה משמעות מבלי לקבוע את הקו הציבורי הכללי. ובלא"ה היא מאבדת את עצם קיומה.

וכאמור קיימים תלמידים רבים של גדולים ודרכים ושיטות כמו בריסק וחזו"א וחברונאים וקהל עדת ישורון ובעלי מוסר וכדו'. ומעולם לא מצאנו שנצרכו להתקיים דווקא בצורה ציבורית קולנית של כינוסים וחוברות ומערכות וכדומה. אלא היה די להם באורח החיים שלהם, שמעתיקים לבניהם ותלמידיהם. מעולם לא הפריעו לחוג לפתוח בתי כנסיות וישיבות. אולם המסורת של שיטת "האמת היחידה" אינה יכולה להתקיים בלא "קביעת סדר היום בציבור החרדי" (כלשונם). אני נלחם משמע אני קיים. אני מסית, אני משמיץ, משמע אני קיים.

אם חפצי קיום הם, יתכבדו ויקימו גם הם קהילות ומוסדות בהם יחיו לפי דרכם, ואולי תהיה זה קהילת מופת וכולנו נרצה להצטרף אליה. הלוואי. זו הדרך לקיום.

אולם בינתיים עוד לא הניפו אפילו אצבע קטנה להקמת עולם התורה, וכל תפקידם מתמצה בלהסית ולהתסיס נגד אלו שבונים עושים ופועלים.

ואחר כל שטיפת המח המאסיבית, אין פלא שלא נמצא מי ששואל את השאלות הפשוטות ביותר. השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך: מה אתה צועק "תנו לי להתקיים בדרך רבותנו" מהי 'דרך רבותנו' שאתה מתקיים בה? במה אתה שונה ממני בדרך חייך? וכי מישהו מכריח אותך מה לעשות בחיידר שלך ובקהילתך. אלא שאתה רוצה להשליט את הנהגת הציבור לפי דעתך באופן טוטאלי. ומדוע לשקר. והנה גם בויז'ניץ לא התייצבו. אולם לא הלכו לחלק בכל בתי הכנסת חוברות ("ונקדשתי"). למה זה דבר הכרחי ליסוד צורת עולם התורה עפ"י מסורת משה רבינו. ולא הפיצו עיתון בכל בית בעיר על "הפשרנים המתייצבים" (ציטוט מדוייק!). אלא אמרו שמקיימים הוראת רבם. ובמצב כזה אין אף עסקן חרדי שלא היה עוזר להם עד כמה שאפשר (אעפ"י שקשה מאד לרקוד על שתי החתונות של שיטת "איני מכיר" ושיטת העסקנות המקובלת). אבל כאשר מתנהגים כפי שמתנהגים, האם מצפים שגם יעזרו להם. האם המהלך הציבורי יכול לסבול שיאמרו עליו שהוא מזרחי ופא"י ומשכילים?!

והלא הם רוצים דמוקרטיה, א"כ אדרבא, בדמוקרטיה רוב הציבור בוחר את חברי הרשות המבצעת, והם מנהלים ארבע שנים כראות עיניהם, ולאופוזיציה נשאר רק את הזכות לצעוק לקירות הכנסת הריקים. וגם זאת רק מתוך טעם טוב, ולא בהשמצות שאינן מקובלות ואינן נסבלות, לצורך כך הובאו סדרנים לכנסת.

החלפת הסיסמא חדשים לבקרים

יצירה זו של "מורשת אידיאולוגית" שאינה אומרת כלום לאורח החיים האישי, והבלבול הזה בין הקיום הקהילתי לציבורי, מאפשר 'לדלג' מטענה לטענה, בין "קיום" לבין התקפה ונסיון הדחה, ובין ה"התארגנות פנימית" כביכול, לבין יריית בליסטראות ציבורית. וכך להתל בציבור בצורה שלא נראתה כמותה. להלן דוגמית ממסכת ההיתולים:

[א.ה. ככל אדם שפוי, ברצוננו להימנע ככל הניתן מהנוגע לנבכי הרפש של שני הצדדים. אולם מן ההכרח להביא כאן דוגמית, משום שזה חלק עקרוני מהשיטה וממבנה המורשת האידיאולוגית].

מתחילה "הרגיזו את הארץ" בחוברת בה לא נזכר כלל איזה רב שסומכים עליו, אלא שהם עושים את המערכות החשובות מאד, ולכן רשאים בעצמם להתקלס במנהיגי הדור, בכל נושא כלל ציבורי. – הלכו ותבעו לבית משפט את הרב שטינמן והגר"ח קנייבסקי, ללא צורך בשום מכתב חוו"ד של איזה שהוא דיין בעניין, כמקובל בישראל. - ולאחר מכן יצאו בנאום מפורסם בחוג בית, בזעקת: "מה רוצים מאנשים המתקיימים בתוך עצמם". "שודאי הנהגת כלל הציבור שייכת למנהיגי הדור, רק רוצים להנהיג את הציבור שלהם"... – בינתיים יצאו גם בהודעה חדשה ש"אסור לעיתון להתערב בין גדולי ישראל"... (?!). – ולאחר מכן המטירו כתבות שתכנם הוא ש"המדריך מצונן", והציבור שייך לדרך המשכילים ולפא"י וכדומה. – ושוב הסבירו שמטרת ההקמה של העיתון הוא לעשות "ציד מכשפות" בכל הציבור לכל מנהל מוסד שלא יתכופף להם - ושוב יצאו בקול קורא על זכות קיום של קהילה מסכנה – שרק היא בעצם "עולם התורה" - "להתארגן" בתוך עצמה, וחוזר חלילה.

וכך שנה שלמה יכולים לדבר ולכתוב בריש גלי על ה"פשרנים" שאומרים להתייצב. [שלא הבינו את הפלפול שכשזה לא חוקי זה הכרה וכו']. ועל החשש הנורא מדרכים מזעזעות וכו' וכו', ולפני הבחירות מוסבר בטוב טעם שזה בעצם "אלו ואלו" שני דרכים וכו' וכו'.

ואגב, אותם נאומי הסברה המתפרסמים, מייצגים היטב את שיטת ההיתולים הזו. בתחילה מסביר הנואם כי רק רצו ביטאון בלי בתי מלון ובלי חדשות מסין... וכשאומרים לו שהלא כשהעיתון היה בשליטתו הוא לא הביע את הרצון הזה... מסביר מייד מבלי למצמץ כי אמנם כעת יש הרוצים להיות יותר קיצוניים. וז"ל: "בציבור מדברים על אינטרנט חסום, אבל בציבור שלנו הקנאי לא רוצים אינטרנט בכלל אפילו לא חסום. נכון אנחנו יודעים שבדור הבא זה יכנס, אבל אנחנו רוצים קצת לעכב. אנחנו רוצים להילחם על תארים ..." ואם לא מתביישים לפרסם דברים כאלה, כנראה ש"יודע צדיק נפש בהמתו" שישנם אנשים הקונים כל שטיפת מח שלא תהיה, ואין מקום לאיזושהי גישה למציאות, שיעמוד מישהו ויאמר "אין קשר בין המצולמים לכתבה". הלא מדובר באנשים שמשתמשים באינטרנט החסום או בעלי תארים לא פחות ואף הרבה יותר מהציבור שנלחמים בו. אלא ששיטתם היא שכך צריך לאלף את הציבור, וא"כ הנושא הוא הנהגת הציבור, ומדוע לשקר.

"אבר אחד קטן יש באדם ומוח שמו, ואילו מרעיבו יוצא ומחריב את כל העולם כולו" – ואחרי שהרעיבו ציבור גדול במשך כמה שנים, כבר אין מבחינים הם בין ארור המן לברוך מרדכי...

כך היא הדרך בנאומים אלו. שפת חלקלקות הסותרת עצמה מניה וביה תוך כדי דיבור, ומ"מ אין לחוש כלל, ודו"ק היטב כי קל ליישב בדוח"ק. וכעת מה ש"הולך" הוא להכריז: ש"ודאי מכבדים מאד את מנהיגי הדור ורק מעוניינים ברב לעצמם, וכי אפשר לחייב את כולם להתגייס (!)", כלומר, בס"ה אנחנו לא רוצים להתגייס לצבא... ובסה"כ "כיון שאנחנו הציבור של בני התורה והם אינם בני תורה כלל, ממילא מעוניינים ב.. אע"פ שכמובן מכירים בהנהגה וכו'". מכריזים בלי בושה שכל עולם התורה שלא מצטרף לג'יהאד הוא "או תמים או רוצה להכניס רוחות חדשות בציבור החרדי". אבל "זה טירוף לחשוב שיש איזו התרסה למנהיגי הדור..". או: ש"ודאי אם מנהיגי הדור סוברים שאברכים לא צריכים ללמוד, זו זכותם... וכבר שמענו קבוצות של פא"י בעבר שאמרו כן, וזכותם לומר שקבוצות אלו צודקות. רק שאנחנו מעוניינים בקהילה שלומדים בה. וודאי לא מזלזלים בשום דבר ומה רוצים מאיתנו רק שרוצים להתארגן וכו' וכו'" – ואותה חוצפה ועזות מצח שלא התירו לעצמם הגרועים שבשבועונים ובאתרי האינטרנט נואמים ומדפיסים ומפיצים בתוך היכלי התורה בלא בושה, ו"מתקיימים" בצורה זו.

וכך חידש הלבלר האחראי על ההשקפה הטהורה ביאר צייט של מרן הרב שך (הפלס תשע"ג).

מאז התייתם דורנו אנו נתבעים אפוא לשמור על הפיקדון הגדול. מוטלת עלינו מלאכה גדולה אך ברת השגה.. משל למה הדבר דומה, לבניין מפואר, שבפתחו עומד שומר ואיש אבטחה. כדי לבנות את הבניין, היה צורך בתכנון אדריכלי גאוני וכו' אך לאחר שהכל נבנה וקיים לתפארה, ויש צורך רק לשמור על הבניין – זאת יכול לעשות כל אחד. אם רק יעמוד בפתח ולא ייתן לגורמים בלתי רצויים להיכנס. .. אדריכלים מקצועיים מעטים הם. אך להיות "שומר" כל אחד יכול.. איננו צריכים לתקן. רבינו הניח לנו דבר מתוקן. וכל תפקידנו לשמור.."

הדברים ברורים. מאז פטירת הרב שך, "כל אחד יכול". אין שאלה אין הכרעה אין שיקול. הסתיימה מסורת הדורות בה חכמי הדור שוקלים ומכריעים. יש אחד אחראי להיות "שומר" והוא מי שמונה לכך. ותו לא מידי. בשביל מה א"כ צריך 'גדולים', אם נשאר לנו רק "לשמור", וכל אחד יכול? התשובה ברורה שחור ע"ג לבן. אכן לא צריך! זה רק לשם כיסוי. על מנת להטעות את הציבור. ולכן ה"שומר" בוחר בכל פעם את מי שמתאים. - עוד חידש אותו לבלר "עומד בפרץ" משפט שהיה מרגלא בפומיה כי "הרב שך חידש עבורינו ששייך להורות "דעת תורה" גם בלי לדעת את התורה"... - ועדיין לא נברא אדם אחד בר דעת, ואין צריך לומר תלמיד חכם, שחושב שיש לכך משמעות. ושיכול להסכים לדבר כזה ולחינוך כזה. על כן בשעת הצורך באים ומסווים זאת ב"זכות להתקיים", ולמחרת שוב.. ואין איש עומד ושואל במלוא הענווה ויראת הרוממות על אי אלו קושיות וסתירות המתגלות באבני היסוד של "בית המקדש השני"..

וכאשר עומד הגר"ש אויערבאך ואומר במשאו דברים שאינם ערבים לאוזני ההשקפה הטהורה, הרי שלא פחות ולא יותר, הם מצונזרים מתוך הנאום הנדפס בעיתון, או שאינם מובאים כלל לידיעת הציבור, חד וחלק. ובוודאי הקורא ההגון חושב כי השמיטו כנראה דברי שבח על הצד השני, אך לא. הגר"ש הואיל לומר בנאומו כי יש להקפיד על בין אדם לחברו, וזה כנראה לא ב"השקפה", ולא מתאים להידפס... או כמו שאמרו כמה מלוחמי "נוער הגבעות" החרדי על נאום אחר של הגר"ש, "איזה לא ישיבישער הוא", לא שמענו מרבותינו להתחיל נאום בוארט מה"בני יששכר"...

ומפליא הדבר כיצד אינם בושים להתל בציבור בצורה כזו. כאשר כל הצגת הדברים כמחלוקת בין גדולים הוא שקר והטעייה. וכבר מזמן הנושא האמיתי הוא האם ההנהגה בידי כלל הת"ח והיראים המבוגרים עד היום. או שה"בחורים" עד גיל 25 הם הפקחים והם הקובעים. ואם צריך, יבחרו להם כיסוי לפי העניין לצורך השעה. פעם אומרים "עובדים על הגדולים" ורק הילד מבין. פעם אומרים יש לנו רב אחר. פעם אומרים אנחנו היכרנו את הגדולים שנפטרו. העיקרון הוא אחד, שהלבלרים והבחורים הם הקובעים.

וממילא ברור ומובן לכל מי שכזית מח בקדקודו, שכל "ייצוג" כאן אינו הנושא. כי לא יועיל לא לקהילה שלא קיימת ולא לצביון חיים שלא קיים. וכל עוד שלא יהיו הם ההנהגה העליונה והסמכות האחרונה לא נפתר כלום. שזוהי המשמעות היחידה וזוהי המטרה וזהו הדגל. והדברים פשוטים שמי שדוגל בזכות ההנהגה פירושו שרואה את כוחו לא לפי כמות הציבור, אלא מאיזו סיבה אחרת מבלי קשר לכך. משום שהוא היחיד המבין מהי האמת המוחלטת הטוטאלית המקדשת את כל האמצעים בכל המצבים. וא"כ הדרישה איננה לייצוג עפ"י משקלו הסגולי של הציבור אלא לטוטאליות. האם זו דרישה לגיטימית? 

וכחלק מ"התארגנות הקהילה" מכריזים במפורש בכנסי בחירות כנ"ל שכל מי שלא מצטרף לג'יהאד הוא אחראי על המכשלות הנוראות וכו' וכו'. כלומר, קוראים לכל הצעירים ברחבי הציבור מעל ראשי הרבנים והמחנכים שלא להיות "תמימים" ולבוא להצטרף ל"שיטה המסוימת". – ואת ההכרזה הזו משלבים תוך כדי דיבור על מסכנות ה"קיום" וההתארגנות. לא יאומן כי יסופר.

הלא גוף הטוען שאין מקום כלל לשמיעה לקול זקני הדור ורבניו, וקורא לנערים ולנערות לא להיות "תמימים", הרי הוא ודאי נגד המסורת המקובלת, ונגד המושג הבסיסי של ועשית וגו' שהוא ודאי אחד הערכים העקרוניים בהשקפה הטהורה. ובפרט לפי ההשקפה שדוגל בה חוג זה הרי יש לפוסלו מקהל עדת ישראל, שלא להשתדך עמו ושלא לאכול משחיטתו וכו' וכו'

אם אנשים משתכנעים מסיסמאות אלו, הרי די בזה להיווכח במצבנו העגום. כיצד בנינו את עולמנו על סיסמאות נבובות, עד כדי רדידות שכל כזו. עד כדי שכנוע של פרסומות זולות ברמה זו. - כיצד בחור שיודע לנתח ולהתפלפל אינו שואל את עצמו את השאלה הפשוטה מה פירוש הפרסומת "להתקיים בדרך רבותנו" מהי אותה דרך רבותנו? מה היא אומרת לו בקיום חייו, ומי מפריע לו להתקיים בה? (ואפילו יצוייר שהיה חי באורח בדלני יותר, מה שאינו נכון ואף הפוך, הרי יש בית יעקב באר מרים ויש בתי"ס וחדרים באידיש רבים וכיו"ב, האם מישהו חושב להפריע למוסדות אלו כל זמן שלא מניפים את דגל ההתרסה וההשתלטות על ההנהגה והציבור) הרי ברור כי "דרך רבותנו" היא דרך של הנהגת כלל הציבור החרדי שהוא חושב שהוא יודע להקיש את הססמא שלה, א"כ אותו בחור רוצה להכריח את כולם להתכופף להנהגתו. זה הכל. זהו קיומו. האם זהו קיום לגיטימי? - האם באמת כ"כ מסובך להבין זאת?!

ובחסות כל הערבוביא של הבלבולים והסתירות ניתן גם "להשכיח" את המציאות הברורה והפשוטה. אשר זר המגיע מבחוץ ידמה כאילו לאחר פטירת מרן הגרי"ש אלישיב נולדו שתי דמויות ושתי גישות שונות, ואין איתנו יודע עד מה. ועד כמה היה מתפלא לשמוע כי שתי הדמויות היו קיימות לפני כ15 שנה, ואת אותם גישות הביעו שתיהן כבר באותה תקופה בועדת טל, בעוד הגרי"ש בשיא כוחו ומרצו. וההכרעה הייתה ברורה. וכך המשיך והיה ברור שימשיך. [ולמשל, בחורף תשע"ב כאשר עלה נושא הגיוס התכנסו ובאו כל אישי הציבור מש"ס והחסידים והליטאיים לכינוס בנושא בבית הגראי"ל. האם עלתה איזו הוה אמינא שתימסר אחריות לכך ביד אחרים. הרי אילולי השינוי בעיתון בקיץ שאח"כ, לא היה עולה צל הוה אמינא כזאת. האם ישנו קשר בין הדברים? האם בגלל שקרה מה שקרה התעוררה סיבה להחליף את ההנהגה בנושא הגיוס? האם מישהו שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזו?] והנה אותם ה'עומדים על המשמר' רצו לפעול תמיד בצורה כזו בכל תקופה. והמניעה היחידה הייתה נוכחותו של הגרי"ש. וכעת מנצלים את הסתלקותו ועושים את אותו דבר בשמו ולזכרו, האם זוהי דרך? ואיך מפטמים את מוחות האנשים ש"הגרי"ש לחם בכל כוחו...". מה הגרי"ש עשה באותו זמן? פתח מפלגה? הרי הוא שתק. א"כ מי שרוצה ללכת בדרכו צריך לשתוק. האם מאד מסובך להגיע למסקנה הזו. והרי שטיפת מח כזו גורמת נזק מוחי בלתי הפיך!!

ולפי דרכם גם "לא יתבוששו" להחליף את כל האידיאולוגיה לצורך העניין. ואותם אנשים עצמם שכל השנים השליטו בדם ואש את העקרון של ההנהגה ו"דבר אחד לדור". אותם תלמידים שחרדו לכבוד רבם ללא שום שיעור וגבול. – לא כנגד אנשים שעמדו בכנסים פומביים ודברו נגד הנהגת הרב שך, [שלא לדבר על דימויים מגונים לפא"י ועמלק וכיו"ב], אלא כנגד ת"ח שרק לא התכופפו לגמרי בכל פרט ופרט – כמו ר' מיכל פינשטיין שלא התכופף בנושא אישי, שפעלו לסגור לו את הכולל ושלא יזמינוהו לכנסים ציבוריים, וכו'. – כמו תלמידי חזו"א שלא התכופפו במה שקבלו מרבם. – כמו ר' דב לנדא שכתב מכתב אישי למישהו, שמיררו את חייו. – כמו הר' ואזנר שתמך ברבנות לנדא, שהשפילו אותו באופן אישי. – כמו ר' דוד פוברסקי שלא התכופף בשאלה פרטית בנושא הישיבה, והשפילוהו נוראות כידוע. - אותם אנשים שעמדו בראש הפעולות האלו, הם אלו שמדברים עכשיו כ"אבירי הדמוקרטיה" על זכויות קיום וביטוי וייצוג. ומדקלמים ש"מה זה בכלל הנהגה". ו"מה פתאום שתהיה אחת". ולא יתבוששו. כעת ששבירת ההנהגה של הרבנים היא בעליל הרס מוחלט של כל ערכי המערכת שגדלנו עליה, וכל המסגרת של הציבור החרדי, ומשבר אמון טוטאלי לכל הצעירים, עכשיו החליפו השיטה לצורך העניין. ולמשל, בפרשיית הכאת גרוסמן, כתבו שהמשטרה מגלה עניין מיוחד בזה משום שסותר את העיקרון החשוב של "הבעת דעות ואמונות בחופשיות". אכן, חינוך להשקפה טהורה במיטבה. הנחלת ערכי משטרת ישראל על הבעת אמונות בחופשיות. הרי בשם הערך הזה מייצגים גם את מפלגת אמסלם, וגם את פא"י. האומנם אלו העקרונות שלנו? כך חונכנו? כך גדלנו? שיש זכות לכל לבלר להביע אמונות בחופשיות על גדולי ישראל, הוא יכתוב מיהו המדריך המצונן ומיהו משכיל ומי אינו בן תורה וכו'. והם אלו הדוגלים בזה. האם לא מכירים מושג בעולם הנקרא "בושה"? 

התססת הילדים

השאלה הנשאלת האם המסר של "המדריך מצונן" הוא נקודה מהותית והכרחית ב"מצע", או שניתן לראות זאת כדבר מקרי. דומה שהתשובה ברורה שהנקודה הזו הכרחית בעניין. כיון שבלי זה לא היה יכול הדבר להתקבל. – אם, למשל, היו מוציאים בחורים ל"מערכה" להעמיד את הרוגצ'ובר כמנהיג במקום ר' חיים עוזר, יש להניח שזה לא היה מתקבל בברכה. ולא משום איזה פגם בגדולתו התורנית או הרוחנית. אלא משום שישנו בציבור מי שהוכר כסמכות בהנהגה, ע"י הגדולים האחרים שלפניו ושעמו שסמכו עליו בשאלות הציבוריות, וע"י כלל הת"ח והיראים שבציבור[1]. - וכן בדורותינו היו וקיימים ת"ח גדולים ומופלגים כמו הגרי"מ פיינשטיין או הגר"י שפירא או הגרח"פ שיינברג או ר' בערל שוורצמן או ר' מיכל זילבר ר' אברהם גניחובסקי ר' שלמה שמשון קרליץ וכו' וכו' שכל אלו אינם אמורים להתבייש בגדלותם התורנית בפני אף אחד. ומ"מ אף אחד לא חשב שיוכלו על ידי אחד מהם לצאת למערכה ציבורית להדחת ההנהגה ולהוציאה מ"בני התורה" או "עולם התורה".

ובאופן טבעי תלמידים של אדם גדול מאד מתקשים לקבל גדול אחר. וכך היה אצל תלמידי חזו"א וגרי"ז שהתקשו לקבל את הרב שך והגרי"ש כסמכות. ואף שהם ת"ח גדולים אף אחד לא העלה בדעתו ללכת למהלך של הסברה ציבורית והשמצות, ועיתונים ומפלגות. וכל אחד יודע איך היו מגיבים לדבר כזה.

ויסוד ההסברה בנוי על שטיפת המח של ה"השקפה" הברורה. כי לולי זאת , אילו רק היו משכילים להבין שכל השאלות הציבוריות הם מורכבות, אילו היו מכירים ולו במעט, את הנהגות כל גדולי הדורות הקודמים, והיו רואים מקצת מן הצדדים והשיקולים לכל הכיוונים – אילו כך, אף בחור שפוי לא היה הולך להתערב ו"להכריע" ולצאת למלחמה נגד זקני ומנהיגי הדור. - ועל כן צריך לשטוף את המח שבעצם זה "מסורת" ברורה ושריפה וכו' וכו' וכך להוציא את הילדים למרד.

וע"י ריבוי ה"ילדים" ה"קטנים והפקחים" רוצים ליצור לגיטימציה ציבורית. שאם בעם ישראל מקובל שהמבוגרים הם הקובעים, וראוי להתייחס למקובל אצל כלל הציבור הת"ח ובני התורה מגיל ארבעים ומעלה. הרי שבחברה המערבית המודרנית הכח האלקטוראלי של הבחורים והמבוגרים שווה. ועל כן יש להשתמש ב"מדד" הזה, ולקרוא לכל הבחורים למרד במדריכים. וזה יהיה כח הטענה, שהנה יש "ציבור" גדול של ילדים וילדות בגיל 22 שהצטרפו לג'יהאד.

וכל שיחם ושיגם הוא ע"ד זו, של "שריפה" ו"מרד הילדים" וחציית כל הגבולות. ולמשל, באחד הימים בתקופת 'גזירת הבדיקות הרפואיות' באו ה'קנאים' ממזרח ירושלים להפגין ברחוב חזו"א מול בית הגראי"ל. (כנראה לאחר שחזרו מאירן 'קפצו' בדרך לב"ב). וכל מי שחלף ברחוב באותו זמן מבין כל החוגים והעדות הביע זעזוע עמוק: "האמנם ויכוחים בין גדולי ישראל יוכרעו בהפגנות על יד ביתם?!". – כולם, למעט, בני 'חוג' זה שאמרו שודאי צודקים, שהרי הבדיקות הרפואיות זה גדר וחלות של "תחילת חיול", וכך עפ"י המסורת ממשה רבינו, וכן היה חוו"ד להדיא מעו"ד דוקטור... זוהי השיטה. אין גבול ואין מידה.

ובאותה שעה עמד חד מיקירי קרתא דמזרח ירושלים ופרש כפיו לשמיים וזעק בקול מר בניגון הידוע: "בני ברק עיר הנידחת חזרי לבורא" ואם בעבר היה זה מחזה משעשע, כמין פלאי הבריאה, הרי היום זה מעורר אימה. כי הרי בתוך הציבור שלנו מתחנכים לדבר ברוח זו. ומה יהיה על ילדינו. באיזה עולם הם יגדלו?

משמעות המהלך הנוכחי לחינוך ילדינו

הבה נראה את הדברים נכוחה: מהי משמעות הצעד הזה. רבני ישראל יוצאים בהוראה חד משמעית. ואנשים הולכים ו"מצפצפים". מי שאצלו בבית היה ברור שיש רבנים שהם הסמכות האחרונה בכל. ונשמעים להוראותיהם בכל נושא ציבורי ופרטי. לפתע רוח חדשה מנשבת במחוזותינו. הולכים ומשכנעים איש את רעהו בסיפורים ובפרסומות...

והרי לנו בריה חדשה בישראל, צעירים שנסחפו עכשיו אחרי התעמולה או שפשוט רוצים לנקום במישהו, או סתם לקבל שטח. או לא משנה מה. ויש להם אג'נדה משלהם. אל נא נתכחש: המשמעות היא אמירה ציבורית ברורה שאין יותר מושג של רבנים בציבור החרדי. כל אחד עושה מה שליבו חפץ ומה שמשתלם לו. המשמעות היא שאלו עלולים להיות הימים האחרונים שעדיין רלוונטיים כל הדיונים ההשקפתיים איזה מכתבים יוציאו הרבנים ומה יעשו בכל מיני נושאים. האם יוכלו לבוא לאנשים בשם הרבנים בעניין האינטרנט וכדומה, אם אברכים כאשר לא משתלם להם עושים מה שבא להם. מה, למען ה', מסביר אבא לילדיו, איך הוא מצפצף על כל גדולי ישראל. - יושבים זקני הדור שכבר ארבעים שנה נמצאים בכל מוסדות ההנהגה, ואיתם הת"ח והמבוגרים, וכנגדם מתכנסים כמה בחורים ואברכים צעירים ומלכלכים ומשמיצים ללא שום כבוד עצמי. - מהי האמירה שלך? והרי הילד לא נולד לפני שנה וחצי, כש"נחרב ביהמ"ק הראשון", רח"ל. הרי הוא כבר בן עשר, בן 11. הוא יודע מי היו נחשבים בבית תמיד לרבנים, ומי לגדולי ישראל. מה אומרים לו? והרי הילד מבין בדיוק את המשמעות, הוא גם יודע להתחכם כמוך ולספר הרבה סיפורים על אנשים ונערים, ושהרבנים לא מבינים כלום, ועובדים עליהם.

והמדהים ביותר שאנשים אלו המתיימרים לשמור על המסגרות של הציבור. ויוצאים למלחמות עולם שסגנון המכתבים יהיה לפי ההשקפה. באים כעת ושומטים ביודעין את המסגרת הבסיסית וההכרחית ביותר של החרדיות. איך זה יתכן? איך?! האם אין גבול לטירוף החושים?! האמנם כל האמצעים כשרים. להחריב ולהרוס הכל. הכל. הכל. להתפוצץ ולהתאבד, תמות נפשי עם פלישתים. ובלבד, רק לנצח! והרי גם ב'מזרחי' ישנם יראי שמים. והציבור החרדי מאופיין גם בכך שנשמע לרבניו. והרי ברור שאם לא היו מוצאים שום דמות רבנית, היה זה דבר לא לגיטימי לחלוטין. וא"כ כאשר יודעים שרוב האנשים "בחרו" את הרב לצורך העניין, פשוט כי כך דעתם האישית, או דעת קבוצת האוהדים שאליה הם משתייכים פוליטית. מה א"כ המשמעות של זה? מה תגיד מחר על מפלגת טוב? גם הם יש להם טענות שפגעו בהם. ובשביל מה היו צריכים לשקר כאילו הרב שלהם הוא אחר. אומרים את האמת ישירות, שאנחנו עושים מה שרוצים. הרי זה מה שגם אתה עושה.

ומלבד הצחוק מהוראות הרבנים, יש כאן את תוכן האמירה של התרסה ויריקה בהנהגת זקני הדור.[2]. ואמנם לאנשי ה"השקפה" הכל מותר והכל לתוספת זכויות. אבל רבים מהאנשים הנסחפים אין להם כל קשר ל"השקפה". ובודאי שאין הם עזי פנים לירוק, אלא שרק רוצים שטח וכועסים על נציג פלוני. ובתמימותם קונים את שטיפת המח שכאילו אין כאן שום התרסה, חלילה וחס. ושוכחים שהדגל של המערכה הזו היא על ההנהגה עצמה הנוראה והחדשה והקרירות וכו', ועל המשכילים שאינם לפי התורתיות הצרופה וכו' וכו' ורק עכשיו לצורך העניין שינו את הנוסח למשך שבועיים, וגם כך תוך כדי דיבור נוטפים ארס והשמצה על הרוחות הזרות, יחד עם זה ש"כמובן מכבדים מאד" וכו'.

וישנם אברכים רבים שעד לפני שנתיים היו חלק בלתי נפרד מהקהילות התורניות בכל עיר ועיר. וגלוי וידוע למי שיש לו עיניים, שרק משום ש"קבוצת האוהדים" שהם שייכים אליה, נזרקה לאיזה צד מסוים בפוליטיקה, בגלל איזה "חד גדיא", משום כך ורק משום כך הם מצפצפים כעת בביתם ובקבוצתם על כל רבני העיר. חד וחלק.

[ויש שהם פשוט "קבוצת אוהדים" של צד אחד באותו סכסוך אומלל על הבניין בגבעת הישיבה, שבחורי שני הצדדים ההזויים, החליטו שכל העולם צריך להסתובב סביב סכסוך זה. ולאמיתו של דבר הקבוצה הייתה קיימת הרבה לפני האידיאולוגיה שאימצה לעצמה בזמן האחרון. ובתחילה הייתה האידיאולוגיה נגד משפחה מסוימת. ואח"כ כבר נהפך הנושא ללא רלוונטי, ונותרה קבוצת האוהדים זמן מה בלא שיטה. וכבר רצו להכניס מודעה לעיתונות בזה"ל: "לקבוצת אוהדים" בשלבי התפתחות דרושה אידיאולוגיה. פשוטה, קצרה, וקליטה. ועכשיו ב"ה התגלגלה לפתחם "שיטה חדשה" להציל את הדור כולו..]

הרי ידוע כי יש כאן פילוח חד וברור בין מבוגרים לצעירים, גלוי וידוע שאילו היו מעלים את גיל הבחירות לארבעים לא היה על מה לדבר. [וכבר שאלו בחוג בית למה רק הצעירים איתנו. והסבירו ש"הם עדיין לא הושחתו מהסיאוב של המערכת"...] - וכלומר שזהו המסר, לקרב הגאולה והצלת הגלובוס ע"י "ירהבו נער בזקן". ולחנך "מתי ימותו זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור". וכמובן "מוסרים נפש" על כל שינוי מהמסורת. ורוצים לעשות רק שינוי קטן ושולי. במקום שהצעירים יימשכו אחר המבוגרים כפי שהיה בעם ישראל בשלושת אלפים שלש מאות השנים האחרונות, הרי מעכשיו הצעירים הם יפתחו במערכות ויקבעו את סדר היום, והם "יסבירו" ו"יספרו" למבוגרים והם יימשכו אחריהם. ממש שינוי קטן ושולי. הרי על נושא זה אין בכלל מסורת. וכך זה גם באמריקה... שהרי הצעירים אוהבים תמיד חוצפה ועזות מצח. ואוהבים להיות פזיזים ונמהרים מבלי לתת דעת על תוצאות מעשיהם - האמנם אין בושה בעולם כלל?!

והרי זוהי תמצית שיטת ה"השקפה" וה"מסורת": להתביית על מטרה אחת "עד הסוף" מבלי לשים לב לשיקול רווח מול הפסד ולמבט הכללי. מה התוצאות, ואיך תוך כדי הדרך מאבדים ומחריבים הכל. ולזה קוראים "קיום" "ובני תורה" ו"קנאות" ו"שמירה". וכו' וכו'.

ועל כל זאת צריך רק להודות ולהלל, כי הרי "שומרים" ו"מצילים" והולכים "לחומרא" ועומדים לצד ימין, "עמוד על ימיני וסמכני". ואין אותם חלושי דעת מסוגלים להבין את זעקת הקיום של הציבור: עד כאן!! מה לנו ול"מאבטחים" אלה שמפוצצים את כל הבניין ואת כל כדור הארץ בשביל שלא יפטרו אותם ממשרת האבטחה שלהם. האם ח"ו ניהפך ל"עם הדומה לחמור" לשאת ולסבול לנצח את כל משא הרפש הלזה. עד מתי?

ועתה מעט מתוך דברי נתן גרוסמן בעמדתו הקודמת, בנושא קנאות ומסורת:

אין אנו יכולים להרשות לעצמנו ליטול את פלך השתיקה בנושא זה. שכן, אם אנו רואים את חובתנו כעיתון שנועד להחדיר את הרעיון התורתי בטהרתו, להצביע על סטיות וסילופים מדרך התורה, על זיופים ומעשי כלאיים, ולהבדיל בין תכלת וקלא אילן, בה במידה מחובתנו גם להבחין בין קנאות של ממש, לשם שמים, לבין "קנאות" במרכאות, ממניעים שונים ומשונים, למען לא יטושטש ויוכהה רושמו של המושג האמיתי הזה בקרבנו. ולמען לא ייטעו בני השתחורת בקרבנו לחשוב כי זו דמותה של הקנאות, אשר אודות רום מעלתה למדו ממאמרי חז"ל ומדברי קדמונים.

אמנם, כלל היה נקוט בעבר, כי למרות שאנו חולקים על דרכם של חוגים אלו, אין אנו מנהלים מאבק נגדם. ר' משה שיינפלד זצ"ל טבע את הכלל "אין לנו מלחמה עם הימין". אך לנוכח המצב בתקופתנו ההשוואה עם העבר הינה תלושה מן המציאות, שכן במה דברים אמורים שאין לנו מלחמה עם הימין, ב"ימין שהוא ימין": באנשים אשר באמת קנאות זכה וטהורה מנחה את דרכם - לא רק בתחום "הפוליטי" הצר אלא בכל אורחות חייהם, האישיים והציבוריים. כאשר נאמרו הדברים, היה מדובר באישים משכמם ומעלה. כשאנשים כגון אלה היו הברי פלוגתא, והם שנאבקו נגד ההשתתפות בבחירות ובשלטון וכדו', ברור שלא היה טעם לצאת נגדם במאבק חזיתי, כאמור אנו חלקנו על דעתם וצעדנו לאורם של גדולי ישראל זצוק"ל ויבדל"א שהורו את אשר הורו בשאלות הנ"ל, אך למרות זאת קיבלנו את מאבקם מאמריהם ודבריהם נגדנו בתורת "נאמנים פצעי אוהב". הרגשנו שלא נימה של קנטור מדריכה אותם, וכי מדובר ביהודים בעלי מעלה בתורה וביראה, שאינם חשודים על פניות ונגיעות של כבוד וממון וכדו'.

כאשר אלו היו פני הדברים, ברור היה כי "אין לנו מלחמה עם הימין". לא כן עתה, כאשר מושג הקנאות פשט צורה ולבש צורה חדשה, והימין כבר אינו ימין, כי אם כלפי חוץ בלבד.

נתן גרוסמן. "מיהו קנאי". יתד נאמן תשנ"ח

אין כל הבדל עקרוני בין המבקשים "להתאים" את ההלכה לתאוותיהם ומאווייהם נעדרי העול, לבין מי שמבקשים להתאימה להשקפה קנאית כביכול במסווה של שמירה על קדשי ישראל. אלו כמו אלו, פורקי עול ההלכה הצרופה, צועדים באותו נתיב התרסקות. אלו מבזים את גדולי ישראל על "עיקשותם" וחוסר נכונותם "להגמיש" את ההלכה לפי רצונותיהם ותאוותיהם, ואלו מבזים את גדולי ישראל על "פשרנותם" כביכול.. הקנאות למען הפשרנות והקנאות למען העיקשות שורש אחד לשתיהם.. הציבור החרדי הצועד לאורם של גדולי ישראל נתון בימים אלו במתקפות חזיתיות קשות מכל עבר, ועליו להתמודד מול ניסיונות לפגוע בעולם התורה .. כוחה של היהדות הנאמנה הוא בדבקותה החד משמעית במורי דרכו של כלל ישראל אשר לאורם הם צועדים. הם אשר משא הדור על כתפיהם..

על כן בושה מכסה את פנינו כאשר קמים אנשים אשר מסווה חרדי על פניהם, ובשם אותה "חרדיות" הם מצטרפים לכוחות הלוחמים לקעקע ולהרוס את היסודות המקודשים. זהו "הגייס החמישי" שבתוכנו אשר מצווים אנו לעוקרו ולהתנער ממעשיו. 

נתן גרוסמן. מאמר "הגיס החמישי" יתד נאמן תמוז תשנ"ח

[1] מה לעשות כי למיטב ידיעת הרבנים והמבוגרים, מלבד הנהגת הגראי"ל ודעמיה, אין בדורנו דמות אחרת שסמך עליה אי מי מגדולי ישראל הקודמים בהכרעת שאלות ציבוריות. [ואף בכל התקופה כאשר העיתון המכונה יתד, פעל נגד הגראי"ל בכל צורה שרק יכל, אעפ"כ נהרו אליו ראשי הישיבות וגדולי היראים. – לכל הפחות יודעים אנו כי גדלותו לא נבנתה כל השנים על הלבלרים המכתירים, אלא על כל קהל עדת ישורון וזקניו].

[2] ותקותינו כי אין צורך להסביר שההולכים בהנהגת הגראי"ל ושאר זקני הדור, ואינם סבורים מהנהגת הגר"ש, אין בכך שום בזיון ח"ו, ונהרם נהר ופשטו. [ואיננו מדברים כאן על מפעלות נערים המבזים זה את רבניו של זה ר"ל. אלא על כל המון ישראל]. אבל ללכת בשיטה המודיעה שרק ציבור מסויים הוא בן תורה, והאחרים הם "בדרך להיות מזרחי" (בזה הלשון ללא שום שינוי), אם זו לא יריקה וחוצפה, א"כ רוקו של זב ששנו חכמים מהו.