סיעת בני תורה - סנונית חרדית לשלום?

סנונית חרדית לשלום?

מאת: אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
סיעת "בני התורה" בירושלים (פורשי "דגל התורה"), ונבחרה הרב חיים אפשטיין, הניפו בבחירות שלט תורתי ופוליטי ברור: התנגדות לבעלות יהודית בהר הבית.

אם הדברים הכתובים בשורות הבאות יתאמתו לגישה פוליטית–תורתית ממשית, הבחירות לעיריית ירושלים יכולות לקבל את הכותרת: מעז יצא מתוק. סיעתו של המועמד החרדי לראשות עיריית ירושלים, "בני התורה" (פורשי "דגל התורה"), זכתה במנדט עירוני, ונציגה, הרב חיים אפשטיין, אף ייבחר, כנראה, כממלא-מקום או סגן ראש העיר. אלא שסיעה זו הניפה במהלך הבחירות שלט תורתי ופוליטי ברור: התנגדות לבעלות יהודית בהר הבית. בתורת ישראל הנושא היה קיים תמיד, אך המפלגות החרדיות מעולם לא הניפו אותו מפחד הקהל הלאומני. רק בחדרי חדרים גמגמו עסקניהן בנושא, וקהל הבוחרים שלהם נהג להיפך.

סיעת "בני התורה", שמנהיגה הרוחני הוא הרב שמואל אוירבך מירושלים, יצאה בהודעה כתובה וברורה נגד בעלות יהודית בהר הבית, ונגד כל שינוי במעמד הבעלות על האתרים הקדושים לשלושת הדתות (היום רשאית כל דת להמשיך להחזיק בבעלותה את קודשיה). כמו כן הבהירו "בני התורה" כי הם מגנים את הפרובוקציות של המתנחלים ושל ה"כיפות הסרוגות" בעליה להר הבית, ויאבקו נגדן. הכותרת של גילוי הדעת, כ"תעודת הזהות" שלהם, הייתה: "מפלגת שלום"! הם הדגישו את המושג "שלום" בתוך היהדות הצרופה ועל-פי ההשקפה החרדית–תורתית. כמו כן, הבהירו ראשי "בני התורה" כי יאבקו גם לרווחת התושבים הערבים בירושלים.

זוהי הפעם הראשונה שמפלגה חרדית המתמודדת לבחירות בישראל (בשונה מה"עדה החרדית", "נטורי קרתא" וחסידות סאטמר, שאוחזות אומנם בדרכי השלום אך נמנעות מלהתמודד לכנסת ולרשויות המקומיות), מכריזה בריש גלי על האיסור לעלות להר הבית כדרך למימוש אקט דתי ופוליטי, ומתחייבת להיאבק נגד עלייה להר הבית של המתנחלים ודומיהם. עד היום פחדו המפלגות החרדיות הנבחרות להכריז כך, על אף שמבחינה דתית הציווי הזה חייב אותן ואת הציבור שלהן. באחרונה עלו שוב ושוב חרדים שוליים להר הבית, והמפלגות הנבחרות שתקו על כך.

גם אדם מתון כח"כ אריה דרעי לא גינה מעולם את העלייה להר הבית – לא זו של ה"כיפות הסרוגות", ולא זו של החרדים התימהוניים שהצטרפו ל"סרוגים". אחת הסיבות שהניעו את דרעי לוותר על מועמדותו לראשות העיר בירושלים, הייתה העדפתו לא להעמיד במבחן את דעותיו הפוליטיות היוניות והמתונות, ולא להיאלץ לרסן את הלאומנות של ה"כיפות הסרוגות" ושל חלק מהחרדים בירושלים, משום שחלק לא מבוטל מהציבור של ש"ס נוטה לכיוון הלאומני הזה. דרעי גם חשש להיות ראש העיר שיאלץ להסכים על חלוקת ירושלים.

אם יתמיד הרב חיים אפשטיין בהשקפתו זו מבחינה פוליטית–מעשית, ולא יפחד להתייצב עם השקפת התורה הצלולה הזו נגד הרחוב הסואן (שאומנם לא פעם לבוש כחרדי אך מגיב כלאומני), תהיה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שמפלגה חרדית נבחרת פונה לדרך השלום, נגד הזרם הלאומני העכור. מי יודע איזה חיבור ניתן לייצר מדרך זו בהקשר לדיאלוג חרדי-ערבי ישיר, ועוד בעיר ירושלים. אני תקווה שהפעם לא אתבדה, וכי הישירות, הבהירות והשקיפות של הצהרות "בני התורה" בתחום המדיני והפוליטי – יהיו באמת הסנונית הראשונה למפץ פוליטי חרדי. נחוץ מאד ניתוק סופי מהלאומנות ה"סרוגה", שביד אחת רודפת את היהדות החרדית, אך יודעת לבקש, ביד השנייה, סיוע מהחרדים בכל התנחלות, לאומנות וכיבוש. [דז'ה וו]